משאל עם

"מי שלא יכול יותר להיות יהודי – הפך לציוני", מסביר 'יודקה' החלוץ, בסיפורו של חיים הזז "הדרשה".

כך- 80 שנה אחרי כתיבת הסיפור, נתקענו עם בעיית "ערביי ישראל". אנחנו לא יהודים, והם לא ערבים, כולנו ישראלים – ולך תתמודד עם גידול ממאיר, שכל הוויית השקר הישראלית בנויה על ההנחה, שהוא - בעצם אתה.

אבל הם – הערבים – פטורים מכל התסביכים האלה, הם ערבים, האויב הוא היהודים וכאן -המלחמה.

הם יודעים מי הם ובידם אבנים. אנחנו איננו יודעים מי אנחנו ובידנו פצצות אטום. מי ינצח?

                                                            *

 גלים גלים תקפו ערביי שכם את עמדת צה"ל ומטרתם אחת – הסרת הדגל היהודי המשוקץ. מדי התקרבם לדגל – נהדפו באש חיה של מגיני המקום נושאים את ה'שהידים' החדשים ומתקיפים מחדש. לבסוף הצליח צעיר אמיץ אחד לטפס על העמדה לחטוף כדור וליפול שדוד ('שהוד') – לא לפני שקרע את הדגל לגזרים.

החיילים המסכנים לא הצליחו להבין מדוע מקריבים הערבים את חייהם בשביל הסמרטוט הזה, לישראלים הצופים בבית, היה המחזה בבחינת חידה גמורה  - תרבותם החומרית לא מסוגלת לעכל הקרבת חיים בעבור סמלים (כלומר ערכים), הם רואים בכך פרימיטיוויות חשוכה, המבליטה את תרבותם הנאורה.

הנה כי כן – הולך ומתברר כי המאבק בין היהודים לערבים הנו מאבק שבין הרוח לחומר – ומה נוראה היא המציאות בה התהפכו היוצרות, ובניו של ישראל נצמדים לחומר, בעוד האספסוף הישמעאלי נאבק מאבק רוחני.

בדיוק מסיבה זו מיאן פיקוד צה"ל לחלץ את לוחם מג"ב הגוסס בקבר יוסף. מפקדי צה"ל הבכירים, שתרבותם חומרית בלבד, אינם מסוגלים לבצע מהלך שאינו מדיד בסרגלי עלות /תועלת. חישובים ערכיים/סמליים הנם מעבר למוטת כנפי תודעתם.

 מי כאן הפרימיטיבי ומי הנאור?

                                                            *

הברכה הגדולה במלחמת 'אל-אקצה' היא בכך שאין כיום יהודי אחד בארץ, שאינו מבין, שהערבים שנתקעו איתנו אם תום מלחמת העצמאות, הנם אויב. לא כולם יודו בכך, אבל כולם מבינים זאת. שלא כמו האליטות היהודיות, הערבים אינם מוכנים למחוק את זהותם.

אם חפצי חיים אנחנו, חייבת מציאות זו שבה תסביכי הזהות שלנו מביאים אותנו לטפח גידול ממאיר בקרבנו -  להגיע אל סיומה. כולם מבינים זאת ואיש אינו מציע פתרון מעשי.

למרבה הפלא – הוגש לנו הפתרון על מגש של כסף בידי השמאל הישראלי ובידי חבר הכנסת – עזמי בישארה. "תעודת הזהות שלי אינה תעודת זהות אלא תעודת שהות" – אמר הח"כ המכובד.

במקביל פתח השמאל הישראלי במתקפת "משאל – העם". "גורל ההתנחלויות" יוכרע במשאל עם – פסק ראש הממשלה – ומקהלה נאורה איששה את מוסריות הגישה הזו.

מותר אם כן לגרש את אזרחי המדינה (היהודיים כמובן) מבתיהם, ולהרוס מפעל חיים שלם כל עוד מבוצע הדבר בהכרעה דמוקרטית ובמשאל עם.

מובן שהכרעה שכזו אינה דמוקרטית ואינה מוסרית, אך מי שטען בלהט לתקפותה של הכרעה מן הסוג הזה, לא יוכל להתנגד להצעה הבאה לפתרון בעיית ערביי ישראל:

יבוצע משאל עם באשר לאזרחותם הישראלית של הערבים. העם יחליט אם הוא מוכן להפקיר גורלו בידי אזרחים המזדהים אם האויב ונלחמים בנו בצורה גלויה. במידה ויוחלט במשאל לשלול את אזרחותם הישראלית של הערבים המתגוררים בארץ יוחלפו תעודות הזהות שבידם – בתעודות שהות כהגדרתו של בישארה. תמיד תהיה פתוחה בידם האופציה לאמץ אזרחות של אחת הישויות הערביות השכנות. זכויות האדם של הערבים השוהים בישראל תישמרנה. איש לא ייגע לרעה ברכושם ובכבודם, אך אלה מהם שיצאו נגד מדינת ישראל יגורשו לאלתר.

יהודים רבים מתגוררים בארץ ומחזיקים באזרחות זרה. בכל העולם חיים אנשים במדינה אחת, מחזיקים באזרחות של מדינה אחרת, ואיש אינו רואה בכך פגיעה בזכות כל שהיא.

הפתרון – משאל עם.