לפרשת בשלח - ההשתנות התודעתית

הרב דודי שפיץ

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"

הפרשנים לפסוק זה מסבירים, שהליכה בדרך הקצרה לארץ ישראל, תוך מלחמה עם העם היושב בדרך, הייתה מאפשרת נסיגה מהירה חזרה למצרים ובני ישראל היו מעדיפים נסיגה כזו וחזרה לעבדות מצרים המוכרת כל עוד היא אפשרית נוכח הדרך הקצרה חזרה על פני מלחמה נגד עם זר במציאות בלתי מוכרת.

האם רק שיקולי מרחק היו עומדים בפני עולי מצרים? סביר להניח, שלא. מהו איפה, החשש הא-לוהי מהקרבה של "דרך ארץ פלשתים"?

כפי שהסברנו בעבר, תהליך היציאה ממצרים כלל בין היתר שינוי תודעתי בעם בני ישראל. ממצב של עבדים הנתונים לחסדיהם והוראותיהם של משעבדיהם המצרים למציאות חדשה ובלתי מוכרת בה הם הופכים באחת לבני חורין האחראים לגורלם ואדונים לעצמם. שינוי זה דורש זמן, הסתגלות והפנמה. כניסה למלחמה, תוך כדי השתנות זו, היה בה עומס יתר, מה שהיה עלול לגרום לאובדן כל ההישגים. לפיכך, היה הדבר חיוני להימנע במצב זה ממלחמה.

לאור הסבר זה נוכל לפרש את המילים "כי קרוב הוא" לאו דווקא במובן הפיזי למצרים, אלא גם במובן התודעתי. בני ישראל יצאו ממצרים, מעבדות לחרות. לאחר שהחרות תהייה חלק מהווייתם ותודעתם, יוכלו גם להיכנס לעימות מול עם אחר. 

נוכל להסיק מדברים אלו, שבהתפתחותו של עם ישראל אין קיצורי דרך, ישנם שלבים אותם חייבים לעבור. עימות פיזי או אידיאולוגי מול עם אחר, יוכל להביא גאולה לעולם רק לאחר בשלות רעיונית של העם היוצא להילחם.