חוקת מנהיגות יהודית

(לבעלי קיבה חזקה)

אוהד קמין

בימינו מרבים לדבר על חוקה, אף כי חלק גדול מהעוסקים בכך אינם מבחינים בכל הבדל בין חוקה לחוק. אך ההבדל הוא מהותי: החוקה מגדירה את עקרונות היסוד הבלתי משתנים ואילו החוק / ים מהווים מהויות שמשתנות עם זרם ההשתנויות במציאות.

היחס בין חוקה לחוק אינו שרירותי אלא אובייקטיבי: הוא מגדיר את היחס בין הנצחי והמשתנה במציאות.

חוקה איננה משתנה; חוקה מהווה הגדרה של המהות היסודית המעורבת בהסכם יסוד. החוקה מהווה קנה-מידה לאפשרויות השינויים היכולים להתבצע בחוק – היא מגדירה את גבולות אפשרות השינוי החוקי. החוקים משתנים בהתאם לחוקה. זו אחת הסיבות שבגללן לא ניתן לשנות חוקה, אלא – במקרים נדירים – לתקן ו/או להוסיף עליה.

חוקה – בניגוד למערכת חוקים, היא החוזה המקורי, המשמש כנקודת ייחוס עובדתית לאלה ששכחו מהיכן הם באים ולהיכן התכוונו ללכת בתחילת הדרך.

כאמור לעיל, חוקה – חוקה אמיתית - לא משנים ולא מתקנים; החוקה מייצגת את עקרונות הנצח הבלתי משתנים, את מה שעומד ביסוד המהויות המעורבות בהסכם המקורי. החוקה נוגעת עד כדי כך כל כך בזהות עצמית ששינוי חוקה משנה בד"כ גם את הזהות על ידי כך שהיא מפריכה את הבחירות היסודיות של המעורבים בהסכם הנתון. העקרונות והבחירות הן היבטים משלימים של תוכן המהויות.

ההגיון העומד ביסוד ההבדל בין חוקה לחוק או למערכת חוקים הוא הגדרת היחס המציאותי בין הנצחי והמשתנה – ובין העובדות העקרוניות הקבועות במציאות לבין האפשרויות האנושיות לפעול באמצעותן. בין האפשרויות הללו קיימת אפשרות הניסוח וההתאמה לחדש. לדוגמה: "לא תרצח" הוא עקרוני ותמיד יהיה כזה, אך הוא יתייחס לפני אלף שנה לחרב והיום לרובה; העקרון הוא נצחי, מה שהשתנה הוא הנשק המסויים השליט בתקופה הסטורית נתונה.

תורת היהדות היא, ליהודי, חוקה. היא איננה משתנה. על ישומיה המסויימים חלים גרסאות שונות. כל עוד נשמרת תורת היהדות ללא פגיעה, נשמר העם היהודי, על אף שונויות רבות בישומים מסויימים, כי לכל הויכוחים היתה נקודת ייחוס אחת. היו, בהסטוריה היהודית, מקרים שבהם ניסו יחידים או תנועות לכפור בנצחיות התורה; הם מצאו עצמם מחוץ ליהדות ולא שרדו כיהודים.

עד כדי כך שמרו היהודים אמונים לתורתם, שראו פגיעה אף בתרגומה לשפות אחרות, "מודרניות יותר". על הלא-משתנה שבחוקתם הגנו היהודים עד לרמת האות, על יסוד ההנחה שיש לקוצו של יו"ד משמעות נצחית ושטוב לו לאדם היהודי להתאים עצמו לחוקה ולא להיפך (*).

ומכאן לפוליטיקה בת-זמננו:

החוקה והחוק הן מהויות משלימות הנמצאות בכל מהות אנושית – וזה כולל תנועות פוליטיות. לכל קבוצה, תנועה או התארגנות יש התייחסות מודעת או לא מודעת לנושא זה. ליהודים שומרי מצוות, התורה היא חוקת החיים. למי שאיננו יהודי שומר מצוות, נושא החוקה יכול להיות מטופל ברמות מודעות ותובנה שונות, וכך הדבר בתנועות הפוליטיות בישראל; חלק מהן – במיוחד השמרניות שבהן – נוטות לחוקה מסורתית, לעקרונות שנוסחו בדורות קודמים ולשמירת אמונים לרוחן. חלק אחר, הרואה עצמו כ"צעיר", משליך את יהבו על רעיונות חדשניים (ראה מושגי הייצוג המסויימים, בנוסח "צעירים", "נשים", "ילדים" וכיו"ב) המכוונים לטפל בבעיות עדכניות ("אלימות במשפחה", "איכות חיים" וכיו"ב).

תנועות פוליטיות רבות בישראל מתנהגות כאילו הסטליניזם פתח משרד תעמולה בישראל: או שאתה מקבל את דברי המנהיג ללא ערעור כלשונם, או שאתה נשלח לגולאג רעיוני הרחק ממרכז המפלגה. בתנועה כזו אין לך אפשרות אמיתית להתעדכן ואפשרות השרידה הפוליטית שלך מבוססת על יכולתך לשאת את כמות קורי העכביש הגדולה ביותר לאורך זמן רב יותר.

הקיצוניות השניה היא תנועות ומפלגות שאינן בעלי אידיאולוגיה מוגדרת ומנסות להתאים את עצמן לכל מה שזז כדי להיות כל הזמן במרכז הענינים ועם הזרמים הנבחרים (שלעתים יכולים להיות ניסוח המהווה מיקוד חדש בבעיה ישנה, כמו יציאתה של "שינוי" נגד החרדים, שאינה אלא אנטישמיות קלאסית בלבוש חדש) . אלה אינן מצליחות בד"כ להחזיק מעמד יותר מקדנציה או שתיים ואז נעלמות או נבלעות בתנועה בעלת דרך ברורה.

אך, כפי שמצינו לעיל, החיים דורשים מחד עקרונות קבועים שיפעלו כהגדרת תכלית (חוקה) ומאידך, לעומתם אפשרות של גמישות מחשבתית שתדע להתאים את עצמה לדרישות האירועים המשתנים. לאשרי, אני חבר בתנועה פוליטית שיש בה את תכונות החיים הללו ויותר מכך: את הגמישות של עימות ודיון רעיוני פנימי ביחד עם המוצקות והיציבות של חוקה שאיננה ניתנת לשינוי. בתנועה זו תמצא את הצמידות השמרנית לעקרונות שרשיים בני אלפי שנים – וויכוח ער ומרובה עמדות כמעט לגבי כל סוגיה עדכנית.

תנועה זו היא "מנהיגות יהודית".

במרחב האפשרויות של התנועות והמפלגות בישראל מצליחה "מנהיגות יהודית" להשיג את הציות והחירות הללו באחת, בדרך שאין בה סתירה אלא אף סיוע אהדדי. איך היא עושה זאת?

התשובה פשוטה: כמו כל יהודי יחיד, היא משתמשת בתורת ישראל כבחוקה. תורת ישראל היא מסגרת הייחוס הרעיונית לפעולות התנועה. כפי שפועל העם היהודי, פועלת "מנהיגות יהודית" בעצמה: כמו גוף המוכן לגיוון מאכלים אך לא להחלפת קיבה, היא צמודה לתורת ישראל, כמעבד היסודי של החמרים החודרים לגופה.

השימוש בתורת ישראל כבנקודת ייחוס עקרונית מאפשר ל"מנהיגות יהודית" כושר התמודדות חזק במיוחד עם המשתנים החריפים של המציאות הפוליטית בימינו, והוא שמעניק לה יציבות בסער הגועש המתחולל בישראל ובעולם של היום; אין כתורת ישראל קיבה חזקה דיה כדי לעכל בתוכה את החומצות הרעיוניות החריפות ביותר בהסטוריה האנושית, לאמץ את הערכים המזינים של המזון החדש ולפלוט את הערכים ההרסניים ללא פגיעה בעצמיותה.

נקודת הייחוס של "מנהיגות יהודית", תורת ישראל, מאפשרת לה לנוע בגמישות פוליטית שעוד לא נראתה כמוה במדיניות הישראלית, בשל יכולתה לשלב את הישן והחדש מבלי להיתקע בישן או להיסחף עם החדש. מבחינה חיצונית, משמעות הדבר היא מקום טוב ומאוזן באמצע בין שכחת העולם החיצון וההתנתקות ממנו האפיינית לחוגים שומרי מצוות, לבין זניחה גמורה של תורת ישראל וערכי היהדות, האפיינית לחוגי החילוניות השמאלנית. מבחינה פנימית, דבר זה משמעו הפעלה יישומית כאן ועכשיו של עקרון ההנהגה המבוטא ביהדות ביחסי מלך-סנהדרין, כלומר: מדיניות בעלת אופי הנהגתי-ממלכתי המבוססת על תשתית הלכתית; אף כי לתנועת "מנהיגות" היררכיה הנהגתית המורכבת מאישים פוליטיים, אידיאולוגיים, אדמינסטרטיביים ועוד - הרי כולם מחוייבים לתורת ישראל הרבה לפני מחוייבויותיהם זה לזה. בנוסף לכך, בכל דיון או עימות רעיוני המתקיימים בתנועה מהווה תורת ישראל את נקודת הייחוס הרמה ביותר.

וכמו במקרה של חוקת אמת (וכל יהודי רואה כך את חוקת התורה), שווים לפניה מבחינה הלכתית כל המעורבים, בלי שום קשר לתקיד שבו הם נושאים בתנועה. בראש התנועה ניצב משה פייגלין. כחבר בתנועת "מנהיגות יהודית" משה פייגלין הוא מנהיגי הפוליטי. אני תומך בו, מגבה אותו ומסייע לו במידת האפשר. אני אינני מסכים עימו על כל פרט קטן, אך שנינו יודעים כי רב בינינו המשותף מהמפריד וכי, בכל מקרה של אי הסכמה או ויכוח, תהיה תורת ישראל הפוסקת בינינו.

ביהדות כמו ביהדות: כשיש חילוקי דעות – הולכים לרב. הרב, כשמו כן הוא: מייצג היקף ידע רב יותר. התורה – תורת ישראל – וההלכה (עמל של אלפי שנות פיתוח פרטני של סוגיות רלוונטיות) – הם הגוף המחזיק בידע שעליו סומכים שנינו. אני, חברי התנועה ומנהיגי גם יחד.

בחברה אנושית רבת התמחויות, צריכה להיות בין חבריה הכרה הדדית בהתמחויות: האופה נותן לרופא את סמכות ההחלטה על גופו והרופא מוסר בידי האופה מונופולין על תזונתו. ההנהגה הפוליטית איננה שונה עקרונית: המנהיג מקבל מידי המונהגים סמכות החלטה לגבי דברים שלדעתם הוא מבין בהם יותר טוב – אך הם אינם עוורים ויקפידו להשגיח על כך שלא יובילם אלי תהומות. הנהגה היא ייעוד ומקצוע – היא מחייבת יכולות מסויימות שרק אנשים מסויימים מסוגלים להן.

בכל ענין עקרוני שבו יש לי אי הסכמה עם מנהיגי, אני פונה למתווך העל – תורת ישראל – המחזיק באוצרו את ההסכם המקורי שמאחד בינינו. זהו ההסכם המחזיר אותי אל השרשים האמיתיים שלי, אלה שבהם אנו כולנו (היהודים) מחוברים. הסכם יהודי זה הוא החוקה המשותפת לנו. חוקה זו מהווה את עמוד השדרה היציב של תנועתנו.

בניגוד לתנועות רבות, המחוסרות נקודת ייחוס רעיונית עקרונית מחייבת, כוחה של "מנהיגות יהודית" נעוץ בעצם העובדה שיש לה יסוד יציב. במצבי חוסר ידיעה היא איננה מאלתרת, איננה ממציאה את חוקי היסוד או מתכוננת לבנות עולם שלם יש מאין (וטוב שכך – כי אין אפשרות מעשית כזו, כפי שסברו האוטופיסטים החל מישו), אלא פונה למאגרי הידע העומדים לשירותו של כל יהודי. וזה גם מה שעושה את "מנהיגות יהודית" ליהודית לא רק בהגדרתה ובשמה אלא בעצם שיטת פעולתה: "מנהיגות" היא תנועה שכמו כל יהודי לאורך ההסטוריה, היא פונה, לצורך פתרון בעיות, לחוקת התורה.

חוקת התורה מציבה אמת-מידה מציאותית לכל פעולה אנושית מסויימת ולכן תתאים, בעקרונות היסוד שבה, לכל אדם באשר הוא אדם. תורת ישראל מציאותית עד כדי כך שכל פעולה אנושית תהיה יעילה יותר ביחס ישר להתאמתה לה. ואם נכון הדבר לגבי כל האדם, קל וחומר שנכון הוא לגבי היהדות, בין אם מדובר בפוליטיקה דתית או חילונית. במובן זה, תהיה תנועה פוליטית טובה ביחס ישר להתאמתה לתורת ישראל במעשיה המדיניים.

התנועות הגדולות של מדינת ישראל, שזכו להגיע להנהגה, כמו העבודה והליכוד, היו יעילות ומקובלות על הציבור ביחס ישר להתאמתן לתורת ישראל, בין היתר כי הן שרתו את עם ישראל ואת ארץ ישראל. במלים אחרות, גם אם אנשיהן של תנועות אלה היו מודעים אך חלקית (או לפעמים בכלל לא) לחלק התורני או הדתי שהיה בפעולותיהם, היתה אובייקטיביות הפעולות כזו שלמעשה קוימו בהן לפחות חלק ממצוות התורה – ויש בהן כדי להסביר את הצלחתן של תנועות אלה במציאות.

חוקת התורה, המחוזקת בהלכה ובפרשנות חכמיה וממשיכיה במשך דורות רבים, היא המסד היציב ביותר שיכולים לקוות אליה אדם יחיד, תנועה פוליטית או חברה שלמה. באותו מובן שבו מתייעלת פעולתו של אדם כשיש בידו ספר הדרכה המכיל את כל נוסחאות היסוד שלהן הוא נחוץ לצורך הצלחתה, לנו אין צורך "להמציא את הגלגל" אלא לגשת מיד לשימוש בו כדי לסייע בתיקון העולם.

זו הסיבה לכך שהסיסמה "לתיקון עולם במלכות שדי" מעטרת חלק משמעותי מתכני "מנהיגות יהודית". מצויידים בחוקת התורה, אנו חשים שאנו חזקים דיינו כדי לקחת את גוף הידע הטוב ביותר שקיים בידי אדם אל המציאות, מתוך אמונה בכך שהוא יביא לנו תמיד - ובסופו של דבר – את התוצאה הטובה ביותר מבחינה יישומית. חוקת ישראל היא המגן, הקלע והחרב של "מנהיגות יהודית" בעולם: תורת ישראל היא חוקה נצחית, אובייקטיבית, אמיתית והגיונית. בשל אלה והרבה יותר היא גם מוסרית – ומנצחת.

(*) החוקה היהודית איננה דוגמה, כי היא איננה מוצגת כתמליל כתוב אלא כגוף חי המורכב מכתב ומדיון שבע"פ, כלומר מתמליל של קבע ומגוף הלכה מפורט, המנציח דיוני חכמים שבמשך אלפי שנים פיתחו את נושא היישום ובכך השלימו את הצורה והתוכן, את יחסי החוקה-חוק.