לפרשת יתרו - אל הרצוי תוך תיקון המצוי

הרב דודי שפיץ

במפגש בין משה רבנו ובין חותנו, יתרו, ניכרת אפשרות ההשפעה מתרבות לתרבות. בראות יתרו את משה יושב לשפוט את העם מבוקר עד ערב הוא מעלה בפניו את חוסר היכולת האנושית לעמוד בכזה נטל ומציע את מינוי שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ונותן גם את התנאים הנדרשים מהדמויות העתידות למלא תפקידים אלו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שונאי בצע..."  משה, שככל הנראה מלכתחילה העדיף להורות בעצמו את "חקי הא-לוהים ואת תורותיו", בגלל חשיבות ההעברה הישירה אם לא מהא-לוהים אז ממנו, מקבל את הצורך המציאותי בחלוקת הסמכויות המוצעת.

בבואו ליישם את הצעתו של יתרו, נתקל משה בקרקע המציאות וכפי שכבר העלו המפרשים, אין הוא יכול לעמוד במלוא התנאים הנדרשים ממקבלי התפקידים ואינו מוצא אלא "אנשי חיל", אבל לא שונאי בצע ובכל זאת ממנה אותם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.

המתח הזה, שבין המצוי לרצוי מזין את ההתפתחות האנושית השואפת תמיד אל המכסימום. הפער הזה גורם, שתמיד יהיה מה לשפר, לתקן ולאן לשאוף.

מגמת התיקון הזו מקורה עוד במעשה בראשית, כאשר אמר א-לוהים "תוצא הארץ... עץ פרי עושה פרי למינו" והארץ הוציאה "עץ עושה פרי למינו". אומרים חז"ל, שהארץ חטאה, שכן היה עליה להוציא עץ שטעמו כטעם פיריו והיא הוציאה עץ שרק בפיריו טעמו. וכי הארץ בעלת בחירה חופשית? אלא כאן אנו רואים שכבר בבריאת העולם נטוע הפער שבין הרצוי למצוי, בין האידיאל למימושו.

הצורך בהתקדמות אנושית מתמדת יוצר תיקון מתמיד במציאות, לעיתים, תוך הסתייעות בתכנים טובים מתרבויות אחרות, אחרי זיקוקן והתאמתן לתרבותנו, כפי שמשה רבנו נעזר בתרבות המדינית שהביא אליו יתרו.