לפרשת תרומה - הביטוי האחיד והמיוחד
הרב דודי שפיץ
פרשתנו פותחת בלקיחת התרומה מבני ישראל לטובת המשכן. פשט הכתובים עוסק
בנדבת העם, אולם חז"ל מבארים שגם תרומת בקע לגולגולת, מחצית השקל,
שהיא חובה, רמוזה כאן.
ערך חשוב ניתן ללמוד, משילוב אופני המימון של מלאכת המשכן. ישנה
תרומה קבועה בה חייב כל אחד מבני ישראל וישנה גם דרך נוספת, בה כל אחד
יוכל להביא את אשר יידבנו ליבו. משילוב זה יוקם המשכן.
למטרות שבקדושה כמו גם לכל גביית צדקה מהציבור יש לפעול בדרך שוויונית
בה כל אחד יתרום בשווה, אבל צריך גם לאפשר לכל אדם לבטא את עצמו ולנדב
כראות עיניו וכפי שתישאנו רוחו. בחלוקת גביה כזו, אפשר יהיה לממש את
חשיבות המעורבות האישית הקבועה והשוויונית בנשיאה "בנטל" הקדושה ועם
זאת, להביע את רצונו האישי של כל אחד ואחד לתת מעצמו למטרות נשגבות.
התרומה האישית נובעות מיכולת כספית כמו גם מרצונו הפרטי של התורם
והעדפותיו.
בסיום תיאור תרומת בני ישראל למלאכת המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם". פרשנים רבים הדגישו את הנאמר "ושכנתי בתוכם" ולא "בתוכו",
ללמדך את חשיבות השכנת השכינה בעם ישראל יותר מאשר בכלי הקודש.
לפי ביאורנו דלעיל, בדבר החלוקה בין הגביה השוויונית לבין ההתנדבותית,
יתבאר כאן, שגם בקשר שבין האדם לבוראו, בעשיית המקדש האישי של כל אחד
מאתנו יש מקום לביטוי אחיד באמצעות המצוות המסורות לנו מדורות קודמים
ויש מקום להבעה אישית בהקפדות מיוחדות ובהדגשת מצוות שונות כל איש כפי
נטיית לבו ובכל דור בהתאם למציאותו המיוחדת.
|
