ב"ה,     ט' אדר תשס"ד

טננבוים כמשל

מאת משה פייגלין

יש בה בפרשיית טננבאום את כל יסודות הקריסה הישראלית. אולם שלא כמו בנושאים אחרים הקשורים בסכסוך הישראלי ערבי, סביב פרשיית טננבוים - ישנה הסכמה לאומית. רוב הציבור התנגד לעסקה שהביאה לשחרורו, וספק אם נותר כיום אדם התומך בה.

ובכל זאת יצאה לפועל אותה "עסקה" נואלת שפגעה קשות בביטחון כל אחד מתושבי ישראל.

טננבוים הוא דוגמית קטנטנה אך מייצגת של תהליכי ההרס העצמי הישראלי מאז קמפ-דיויד (הראשון) ואוסלו. אולם שלא כאוסלו – אצל טננבוים כולם (למעט שרון וצלליו) מודים שנפלנו בפח.

אולי אם ננתח לעצמנו את התהליך שהוביל לנפילה הזו – נלמד גם את מקור הנפילות האחרות, ואולי אפילו נדע להתמודד איתן.

ראשית סיפור אישי.

כשצפה שאלת העסקה המוזרה הזו לעיני הציבור – הובאה העסקה להצבעה בממשלה. ביני לביני שקלתי האם להשחית את זמני בניסיון לשכנע שרים להצביע נגדה. הציניות וחוסר התוחלת שחוויתי בעבר גרמו לכך שנמנעתי מלעשות זאת. " וכי מה יואילו הסברים הגיוניים" - אמרתי לעצמי – "מה יואילו שיקולי מוסר, בסופו של יום יפעיל שרון את מכבש הלחצים הפוליטי ויקבל את הרוב הדרוש".

אלא שבנוסעי באחת מדרכי השומרון – שמעתי בחדשות דווח על אחד משרי הליכוד, לא מן הזוטרים ולא מן הסמנים הימניים, שהודיע קבל עם ועולם כי הוא עודנו מתלבט בנושא. לא הבנתי מה יש פה להתלבט,אך אם האיש מודיע שהוא מתלבט אולי יש טעם לנסות ולשכנעו. התקשרתי מן המכונית והשארתי הודעה במשרדו של אותו שר. לא חלפה שעה קלה ,הקשר נוצר, ואני נטיתי לצד הדרך כדי שאוכל להתרכז בשיחה.

לשבחו של אותו שר יאמר כי לא הסתיר את התלבטויותיו. השיחה התארכה. "מה נאמר להורים" – שאל השר,"כיצד ישפיע סירוב לעסקה על יכולתנו לשלוח חיילים לקרב בעתיד", "האם יש הבדל במצב כזה בין חייל לאזרח"  ועוד ועוד. נוצר מן פינג-פונג שכזה. השר מעלה התלבטות – אני מפריך אותה השר עובר לשאלה אחרת – שוב אני עונה וכן הלאה.

ברור היה מתוך השיחה שהשר מתחיל "לחפש" סיבות יותר מאשר לברר את האמת – או שמא היה זה (כמו במקרים רבים בפוליטיקה) שילוב של השניים.

בשלב מסוים נסתתמו כל טענותיו ההגיוניות של השר ואז פנה לשאלה מכוון שונה לחלוטין. "מה באשר לשאלה המוסרית" - שאל השר – "מעבר לכל שאלות הנזק או התועלת שייגרמו, האם זה מוסרי להשאיר את ' טננבוים' בשבי החיזבאללה?".

"אם נשארנו אם השאלה המוסרית" – עניתי – "אם העניין המצפוני הוא המטריד אותך, אזי דע לך שאין לך שום בעיה".

"מה זאת אומרת?" -  שאל השר.

"לצערנו – טננבוים אינו מקרה החטיפה והסחיטה הראשון שעם ישראל מתמודד איתו" – עניתי.

"גדולי ישראל דנו בשאלה הזו לאורך כל הדורות, הפכו בה והפכו בה מן ההיבטים המוסריים והתועלתיים כאחד. עומדת לרשותך מסורת מפוארת ומשנה סדורה וחד משמעית. יש לך אילנות גבוהים ורבים להיתלות בהם – אל תייגע את מצפונך לשווא – נהפוך הוא כל יהודי שייפגע כתוצאה מביצוע העסקה הוא זה שירבוץ על מצפונך – ובצדק."

אז ענה לי השר תשובה שהפתיע אותי מאוד. "אתייעץ עם הרב הראשי" – הוא אמר.

שמחתי מאוד – הנה הובילה שיחתנו אל אותו מצפן העשוי להוביל להחלטה הנכונה.

אינני יודע אם השר התייעץ עם הרב הראשי. אינני יודע אם התייעץ – מה התשובה שקיבל. ואינני יודע אם התייעץ וקיבל תשובה – אם גם מימש את ההמלצה שקיבל. כנראה שלא, משום שהשר תמך לבסוף בביצוע העסקה האומללה.

המדיניות הישראלית נראית כעלה נידף ברוח ללא שורש וללא מטרה ברורה.

איש אינו מבין מה נכנס בו בשרון שהביאו לעמוד על ביצוע העסקה השערורייתית הזו. האם רצה שרון להסיט מעליו – ולו לשבוע ימים את זרקורי התקשורת הממוקדים בחקירות. אם כן – הרי שזו כשלעצמה סיבה המחייבת את סיום כהונתו. מכל מקום – שרון הצליח לשכנע ממשלה שלמה לתמוך במהלך הזה. מן השיחה עם השר עולה שכשנלחץ אל הקיר – הודה בסופו של דבר – כי השיקול המכריע אינו השיקול התועלתי אלא השיקול המוסרי. השר, שלא פעל מתוך תודעה הנטועה בתרבות ישראל סבא, מצא עצמו מול לחץ פוליטי כבד וללא מצפן פנימי וחוט שדרה מוסרי.

כך ניצח הפופוליזם הציני את האינטרסים הלאומיים הבסיסיים ביותר.

כך גם באו לעולם תהליכי הקריסה של אוסלו שאנו נמצאים בעיצומם.

כמו במקרה טננבוים, גם ה"בליזרים" (פונדק, הרשפלד, ביילין ושות') שהביאו לעולם את המהלכים הסהרוריים של אוסלו – פעלו חפים מכל תודעה יהודית. חסרה להם "מפת דרכים יהודית" להבנת המציאות ולניתוב דרכם בה. כל תינוק ששנה משנה או  פסוק בפרשת השבוע – הבין כבר אז שאוסלו הוא אסון. החכמים בעיניהם התגדרו אולי בתארים אקדמיים ובדרגות קצונה – אולם בלי תודעה יהודית - כל חכמתם לא עמדה להם בבואם לקרוא את המציאות ולהתוות בה את דרכם.

היום כולנו "מבורברים" – מחפשים מוצא מהמלכודת המדממת אליה הובילה אותנו המנהיגות הישראלית. כמהמר כפייתי שכבר איבד כמעט הכל – הולכים עכשיו על הימור מטורף עוד יותר – עקירת יישובים שלמים תמורת מה? תמורת עוד שבוע של עיסוק לכאורה בנושאים גורליים. כמו תינוק שניתן בידו סכין מנתחים והוא מחליט שהוא מנתח לב. כציפור בחפשה אשנב מתישה כוחה ומשברת כנפיה – כך המנהיגות הישראלית. נטולת תודעה יהודית בסיסית, היא טסה כאחוזת טזזית מצד לצד. אין לה שמץ של מושג מניין באה, לאן היא אמורה ללכת, ובדרכה היא מכלה כוחותינו ומשברת מפרקתנו.

מנהיגות יהודית לישראל הפכה בפשטות למוצא קיומי.