לפרשיות תזריע מצורע - האור שבקצה המנהרה
הרב דודי שפיץ
בפתיחת פרשת תזריע מופיעים דיני טומאת הלידה וטוהרתה. בין ההלכות,
העוסקות בלידת בן זכר, מופיע הפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".
הלכה זו עניינה ברית המילה, מקומה הטבעי בסוף פרשת לך לך, שם מופיעה
ברית זו של אברהם אבינו, שנכרתה בין הקב"ה ובין עם ישראל. מדוע, אם
כן, ציינה זאת התורה גם כאן בהלכות הלידה? האם רק בגלל סמיכות זמן
הלידה למילתו של הרך הנולד?
את המצוות המתחייבות כתוצאה מהלידה ופרטיהן, ניתן לאפיין בלוח זמנים
דייקני, המתאים לתהליך הלידה, שהוא טבעי ומתפתח אצל האדם כמו אצל בעלי
החיים. חבלי הלידה מסבים ליולדת את צער הלידה הטבעי, אולם הם מתקבלים
באהבה, בהיותם טבעיים ומחויבי המציאות לקראת הופעתו של הרך הנולד.
טומאת הלידה איננה חלק טבעי ללידה, אלא גזירה א-לוהית הקובעת אותה
ומתאימה אותה למצבה הגופני של היולדת. גם מצוות המילה קובעת בבשרנו את
ברית הקודש שלנו עם מי שאמר והיה העולם כתוצאה מגזירתו.
בשלבה את מצוות המילה בתוך לוח הזמנים של המצוות הנובעות מהלידה
ומטומאתה, רומזת לנו התורה, כי כמו הלידה שבסוף הצירים כך כריתת ברית
המילה בסוף ימי הטומאה. יתכן מצב בו, דווקא, מתוך החושך יופיע האור,
מתוך הטומאה תצמח הקדושה.
בימים אלו, כשכל מעיינינו נתונים להבטחת שמירת הנאמר בבריתו של אברהם
אבינו ע"ה "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת
עולם והייתי להם לא-להים". יכולים אנו לחוש את הקודש העולה וצומח מתוך
התחברות אמיתית עם ההוויה היהודית כפי שהיא בדורנו.
|
