לפרשת אמור – הכוהנים והקורבנות חד הם

הרב דודי שפיץ

בחלקה הראשון עוסקת פרשתנו בהלכות המיוחדות לכוהנים ובקריטריונים הקובעים מי ראוי לעבודת הקודשים כקרבן, מקריב או מביא הקורבן. בהלכות המופיעות כאן נמצאים גם האיסורים על כוהנים בעלי מומים וטמאים לעסוק בעבודת הקורבנות וההלכות האוסרות בהקרבה קורבנות בעלי מומים.

מהלכה זו הנוגעת לבעלי מומים אנו יכולים להסיק, שהצורך להתנאות לפניו במצוות, כולל את מרכיבי מעשה המצווה ואת המוציאים אותה לפועל ואין מקום להפרדה בין הכוהן השליח ובין הקרבת הקורבן שבאחריותו. הכל אחד.

עוד נוכל ללמוד מכאן, על מעמדו של הכוהן המקריב ביחס לקורבן. הכוהן איננו, רק, מבצע תפקיד אלא הוא חלק מהמעשה. לכן הוא נדרש להיות תמים ולא בעל מום כמו הקורבן, בו הוא עוסק.

יתכן, שראיית האדם את עצמו כחלק אינטגרלי של הטבע, היא תנאי לתחושת הצורך בהקרבת הקורבנות. בעת העתיקה, כך חש, ככל הנראה, המין האנושי, מה שגרם לו לצורך בהקרבת קורבנות. צורך זה הביא את אומות העולם לעבודת אלילים, לעומת זאת, בקבלת התורה תועל הצורך הזה, באמצעות הלכות מעשה הקורבנות, למסגרת של מצוות התורה ולהרחקת ההגשמה מהבורא.

כאשר עמד בית המקדש על תלו, התאפשרה עבודת ה' באמצעות הקורבנות בהתאם לתודעה, שרווחה באותו זמן. בעת הזאת, יש לאפשר עבודת ה' בהתאמה לתודעה הנוכחית ולהכין עצמנו גם לתודעה עתידית תוך שאיפה להגיע לביטוי מרבי של שם ה' בעולם.