בס"ד

איך ניצחה התקשורת הישראלית את אריאל שרון

מאת: מוטי קרפל

שנים ארוכות חש הציבור האמוני שהתקשורת יוצרת מיצג שווא באשר לעמדתו הפוליטית של הציבור הישראלי. שנים ארוכות חשים אנו שלא רק שמעצבי דעת הקהל אינם מבינים מה רוצה הציבור, אלא שהם מנסים לשכנע את עצמם ואת כולנו, שרצונו עולה בקנה אחד עם רצונם הם. בדרך זו יצרה התקשורת מיצג שוא של דעת הקהל בישראל שרבים התרגלו לראות אותו כאמיתי.

מיותר לציין שכל המאמצים לשנות מצב זה עלו בתוהו. מול מיצג המציאות שיצרה התקשורת, נראה היה שלא נותר לנו אלא להיכנע ולקבלו כפי שהוא. גם אצלנו היו מי שהפנימו את תמונת המציאות שיצרה התקשורת, וקיבלו את השקפתה באשר ל"רצון העם" כפשוטה. למי שהצליח לעמוד בפרץ מבלי להפנים את הערכת המצב השקרית הזו, נותר רק לנסות לרדת לעומק המשמעות האלוקית של הסיטואציה, כלומר, לנסות להבין "מה זאת עשה לנו האלוקים?!" – מה פשר השלטון ללא מיצרים בדעת הקהל, שנתן בורא עולם ביד השמאל והתקשורת? בשביל מה זה טוב?

עתה בא הפתרון לחידה! אין ספק שתושבי גוש קטיף חייבים את הניצחון במשאל העם – בין היתר – לתקשורת הישראלית ולמעצבי דעת הקהל. מסתבר שהתמונה השקרית שהם יצרו באשר לדעת הקהל בישראל – הפכה לבומרנג. אריאל שרון וחבר יועציו נפלו בפח כשקיבלו החלטות המבוססות על תמונת המצב השקרית שהחדירו מעצבי דעת הקהל בישראל. ההחלטה ללכת למשאל היתה מבוססת על הערכת מצב שגויה מסוג זה. הסתבר בדיעבד שהתקשורת הצליחה לעצב את דעתה של המנהיגות הישראלית בכלל, וזו של תנועת הליכוד בפרט, אך לא את דעתו של הציבור, לפחות -  וזה כבר מוכח – לא זה של מתפקדי הליכוד. הרעיון של המשאל הוכיח שההנהגה – בעקבות התקשורת – מנותקת מן המציאות בכלל וממתפקדי הליכוד בפרט.

אך הניתוק של הנהגת הליכוד מן העם ומן המציאות התגלה כעמוק ושורשי הרבה יותר. מסתבר ששרון ויועציו שגו טוטלית בהבנת הסיבות שהביאו לניצחונותיו הפוליטיים הגדולים של שרון, הניצחונות על אהוד ברק ועל עמרם מצנע. התקשורת שכנעה את שרון ואנשיו שהעם רוצה שלום והשלים עם הקמתה של מדינה פלשתינאית. שרון יצא עם הסיסמאות של "רק שרון יביא שלום", ושינה את תפיסתו המדינית על ידי אימוץ המדיניות הקלאסית של השמאל לאמור "שתי מדינות לשני עמים". אך העם לא בחר בשרון בגלל סיסמאות אלו, אלא למרות הסיסמאות.  גם לאחר פריצתה של מלחמת אוסלו לא יכלו שרון ואנשיו להבין שהציבור רוצה בהכרעת הטרור ולא בכניעה בפניו. הציבור, מסתבר, האמין ששרון יידע כיצד לנצח את הטרור, וראה בסיסמאות הבחירות שלו מסך עשן בלבד. "העם רוצה שרון" – היתה סיסמת הבחירות של הליכוד במערכת הבחירות האחרונה. והעם אכן רצה בשרון, אך בשרון הישן והטוב.

כניעת שרון ואנשיו – ובעצם גם כל שאר ראשי הליכוד – למיצג השווא של התקשורת הישראלית ולתמונת מציאות מעוותת, הביא אותם לטעות טעות כפולה. בראשונה, ללכת למשאל העם על סמך ההנחה שגם מתפקדי הליכוד – כמוהם – מוכנים להיכנע, או מה שנהוג לקרוא בלשון נקיה: רוצים שלום. משנוכחו שרון ויועציו שמגמת הסקרים מתהפכת, ומתפקדי הליכוד אינם מוכנים לכניעה ללא תנאי, עשו הם את הטעות השניה. הם הפכו את המשאל לשאלת אמון אישי בשרון עצמו. שוב, הם לא הבינו שניתוח נכון של תוצאות הבחירות האחרונות מלמד שהעם רצה ששרון יביא הכרעה וניצחון, ולא את שרון כשלעצמו. הם לא הבינו שמשראה ציבור מתפקדי הליכוד שגם שרון איננו יכול, לא היתה לו שום בעיה להצביע גם כנגד שרון. כך הפכו יועציו של שרון את מה שנראה היה כהפסד קטן – לתבוסה אישית גדולה ומשפילה.

שרון צדק בשניים: א. אי אפשר להמשיך בקיבעון שנוצר בעקבות מלחמת אוסלו לאורך זמן. ב. אין עם מי לדבר ויש צורך במהלך חד צדדי. אך שרון טעה באשר למהות המהלך החד צדדי. תוצאות המשאל מלמדות שהציבור חפץ במהלך של ניצחון והכרעת הטרור, לא של כניעה. מתפקדי הליכוד הבינו שאי אפשר להמשיך בקיבעון ובמצב הסטטי שאיננו מסמן מוצא. כשהועמדו בפניהם שתי האפשרויות לשינוי המצב מיסודו: כניעה מול הטרור או סילוקו של שרון, הם בחרו בשניה ובגדול.

אך שרון איננו רוצה ללמוד את הלקח. כמו אותו מהמר כרוני, שלוקח הלוואה לאחר שהפסיד את כל כספו, ממשיך שרון להתמסר לתמונת המצב השקרית ומנותקת המציאות שהפנימה בו התקשורת, ומנסה להוציא לפועל את יוזמת ההתנתקות. מיותר לציין שככול שימשיך להתעקש לפעול בניגוד לרצון הציבור, הוא ילך ויסתבך – פוליטית וציבורית – עמוק יותר. מוטב היה לו להודות בכישלון ולהתפטר כבר היום. חבל שגם את זה הוא יצטרך "ללמוד דרך הרגליים". 

אך זהו כמובן איננו הסוף. גם כיום מתעקשים מעצבי דעת הקהל בישראל שלא להבין את המציאות ואת הציבור ושלא להודות בעומק ההפסד שנחלו.  בכך הם מכינים לעצמם את ההפתעה והתבוסה הבאה, ולנו – את הניצחון. ועל כך יבורכו.