ב"ה,     ט"ז אייר תשס"ד

סטלינגרד

מאת משה פייגלין

לקול שמעבר לקו היה מבטא רוסי כבד. יומיים קודם לכן הצביעו רוב חברי הליכוד נגד תוכנית ההתנתקות של שרון, וחשבתי שזהו עוד טלפון של ברכה ועידוד. "זו היתה ה'סטלניגרד' שלנו" – אמר האיש. לרגע לא הבנתי למה הוא מתכוון – "סטלינגרד היה הקרב שבו נקבעה התוצאה של מלחמת העולם השניה – זה לא אומר שאחרי 'סטלינגרד' היה קל, היתה עוד דרך ארוכה, כמעט שנתיים וחצי של קרבות עקובים מדם עד להכרעה – אבל שם התהפך הגלגל". "המשאל ביום ראשון היה ה'סטלינגרד' שלנו".

יש משהו במשל הזה. משמעות משאל המתפקדים אינה שמעכשיו יהיה יותר קל, המשמעות היא שמעתה כל הכוון השתנה. עוד צפויים לנו קרבות קשים ומן הסתם גם כשלונות, אבל זה כבר לא אנחנו הנלחמים מלחמת מאסף – המנותקים והמתנתקים הם אלו העושים זאת.

שרון חייב, הוא פשוט מוכרח לעלות עם בולדוזר על בית יהודי. הוא פשוט מוכרח להראות לכל העולם מתנחלים נגררים בזעקות מבתיהם, הוא מוכרח להראות לשמאל את הקירות המתמוטטים, הוא מוכרח.

למה?

כי שרון ציוני...

אתוס היסוד של הציונות היה ונותר נירמולו של עם ישראל. הפניית העורף לייחוד היהודי, לא-ל עליו מעיד היהודי  בעצם קיומו, ולמשימה הלאומית שקיבל על עצמו היהודי לאורך אלפי שנות הסטוריה -  הפניית העורף הזו הנה פועל יוצא של הציונות.  גיבוש היהודים במסגרת מדינה מודרנית והשתלבותם במשפחת האומות על בסיס ערכי המערב, הנה הכלי להשגת אותה נורמליות נכספת. אי אפשר שלא להרכין ראש בהערכה רבה לעוצמת המהפכה הציונית ולמארת הגלות (שדבקה גם ביהדות עצמה) שהביאה מזור. אולם עם כל ההערכה והתודה – בתוך הציונות קיים היה מרגע הורתה, מנגנון השמדה עצמית – והוא מתפוצץ לנו עכשיו בפרצוף.

כאמור – לא ארץ ישראל היתה מטרת הציונות אלא פתרון בעיית היהודים, על ידי הקמת מדינה ככול המדינות,והפיכתם לעם ככול העמים.

ארץ ישראל היתה הכלי – לא המטרה. כשנדמה שכיבוש הארץ משרת את המטרה – כבשנו וגרשנו ויישבנו אותה. עכשיו כשנדמה שבריחה מן הארץ משרתת את אותה מטרת נירמול – מבקש הציוני הקלאסי לברוח, לעקור ולהרוס. הדברים כמובן מורכבים הרבה יותר מניתוח פשטני שכזה. ישנם כמובן הציונים הלאומיים (מייסדי הליכוד) שהנקודה היהודית אינה נותנת להם להתדרדר בקלות לקוטב הנגדי – אולם הניסיון עם כל מנהיגי הליכוד מראה שהלאומיות כשלעצמה עם כל חשיבותה וחיוניותה – אינה עומדת בפרץ. 

  יש לנו אם כן - בנקודת הזמן הנוכחית - עסק עם שילוב של אידיאולוגיה שמיצתה עצמה ומובילה אותנו לקריסה פנימית, יחד עם אדם שהוא הקבלן היעיל ביותר להחרבה הזו.

*

אז מה עושים עכשיו.

המאבק צריך שיתמקד בשני מישורים – הפוליטי-חברתי מחד, והציבורי מאידך.

המאבק הפוליטי/חברתי

משאל חברי הליכוד היה דוגמה מצויינת לפעולה נחושה של כל הכוחות האידיאולוגיים בתוך המסגרת הפוליטית. מועצת יש"ע עשתה עבודה מצויינת במעגלים האישיים שמחוץ למנגנון המפלגה. מטות ההתנגדות שהוקמו בתוך המפלגה פעלו גם הם במתואם וביעילות.

פעולה זו חייבת להימשך. הקשר בין הציבור האמוני לציבור הלאומי חייב להישמר. יש לעודד את כל אלו שהתדפקו על דלתות הליכודניקים – לשמור על הקשר איתם. להרים טלפון אחת לחודש, לעודד מפגשים – זו אולי משימתה החשובה ביותר של מועצת יש"ע כיום. אם נצליח לשמור את הקשר האמיץ הזה – שום בולדוזר לא יוכל עלינו.

בתוך הליכוד תמשיך 'מנהיגות יהודית' את כל המהלכים שהחלה בהם בהצלחה לא מבוטלת. תיקון 19ג' עודנו עומד על הפרק ויביא בסופו של דבר לכך שרוה"מ לא יוכל להעביר החלטות אסוניות בממשלה. כינוסי המרכז, חישוק השרים, וגיבוש הכוחות בתוך המפלגה – בכל אלה נמשיך במלא המרץ. הפעולה המשולבת הזו – מול כלל חברי הליכוד ומול חברי המרכז הח"כים והשרים תביא למצב ששרון ימצא עצמו פועל ללא מפלגה, וללא כח ציבורי.

אבל בפעולה פנים ליכודית לא די.

המאבק הציבורי

וכאן אנו מגיעים כפי הנראה לנקודת אמת שמאוד לא רצינו לגעת בה.

במדינה דמוקרטית שבה שלטון הרוב הופך לעריצות המיעוט – במצב בו מתבצע תהליך טוטאלי ומסוכן תוך רמיסת רצון העם וההתחייבויות כלפיו, במצב שכזה – נותר בידי האזרח שומר החוק והבלתי אלים – כלי אחרון, כלי אצילי ודמוקרטי. המרי האזרחי הבלתי אלים.

על הציבור הרחב להבין שהרס שכונות בנגוהות, בית אל, או קרני שומרון – הנו מקרה מבחן. אם הציבור הרחב שהגיע לגוש קטיף ביום העצמאות – לא יצא שוב מביתו לכשישמע על החרבה שכזו – יבין מכך שרון שהדבר אפשרי וימשיך בדרך הזו. מובן שעלינו להישמר מכל אלימות. אך על כל אמות הסיפים במדינה להיטלטל בכל מקרה של ניסיון עקירה. שרון צריך להבין שאין לו עסק רק עם המשחק הדמוקרטי (החשוב בעיניו ככליפת השום) אלא עם משהו עמוק הרבה יותר. צריך לגרום לו להבין ששלטונו רק מתערער כתוצאה ממהלכים שכאלו.

או אז יחזור שרון ויהגה בפתרונות אחרים – עד שירד מעל בימת ההסטוריה ויפנה בע"ה את מקומו למנהיגות אמונית. מנהיגות זו תחיל את ריבונות ישראל על כל שטחי ארץ ישראל שבידנו ותתמיד בפיתוחם וביישובם המואץ – בדיוק כפי שמחייבים  ערכי היהדות וחוקת הליכוד.