האלטרנטיבה למלחמה ולכניעה.

עם התקרב  מועד הבחירות  נוקטים מנהיגי השמאל, ובראשם ברק, בהפחדת העם  כמהלך ראשי. טקטיקה זו מתבטאת בעיקר בזריעת בהלה מפני מלחמה, ומפני     סנקציות קשות מצד ה"עולם המתורבת". ממבט ראשון, הניסיון המר בעניין     התערבות העולם בנושא הסכסוך בין הסרבים והמוסלים (כן, כך בדיוק), אכן   מחייב התייחסות רצינית לאיומים אלה, ועלול  להשפיע על האוכלוסיה        היהודית כגורם מייאש ומעכב.  בעזרת איומים על מלחמה ותגובת העולם רוצים להכריח אותנו להסכים לכניעה-השם היחיד בו ניתן לכנות את סיפוק גחמותיהם של אנשי כנופיית ערפאת, שדרישותיהן כוללות כבר עכשיו את הויתור לא רק   על הר הבית, אלא גם על הכותל המערבי, את השבת צאצי הפליטים הערבים-     התופסים מקום נכבד בין שורות הטרוריסטים-לארץ,   ואת פינוי ההתנחלויות  ממקומות אשר מעולם לא יושבו על ידי הערבים. ברק מניח שרק הסכמת היהודים לכניעה תשמור את מקומו ומקום חבר מרעיו על כס השלטון. והוא צודק.       על כן, ישנו הכרח בניתוח המצב על כל היבטיו, ואני מקווה כי הניתוח יראה בצורה סבירה ביותר שראשית כל,  הקו המדיני הננקט על ידי חברי מחנה      השמאל  מבוסס על הנחות שגויות , ושנית כי קו זה הינו בעל אלטרנטיבה חד  משמעית וריאלית. למצב הנוכחי היבטים רבים, ועל מנת לא להאריך מאמר זה   יתר על המידה אשתדל להציגם בצורה נקודתית, כאשר כל אחד מהרעיונות ניתן  להרחבה  פרטנית ולדיון עתידני.

.1) ראשי מחנה השמאל, ברובם הגדול, אינם מעוניינים לאבד את המדינה, או  לוותר על השליטה בה לערפאת. משום כך היום כל "מהנדסי אוסלו" , החל מפרס וביילין, וכלה בשריד, מתבטאים חד משמעית נגד שיבה המונית (!) של        הפליטים הערבים לשטחי ישראל. מנהיגי השמאל מעוניינים להישאר בשלטון.    ויקטור פולמכט  צדק לחלוטין כאשר טען במאמרו "שטחים תמורת שלטון"       ("וסטי"27 , ביולי,1999 ), כי למען השגת השלטון מוכנים ראשי השמאל      לוותר על שטחים טריטוריאליים ההכרחיים לקיומנו הביטחוני, ולהשמיד את    תנועת ההתיישבות, מאחר והשתלשלות עניינים הרסנית זו תפגע קשות  בהערכתו העצמית של מחנה הימין.  אך תהיה זו טעות להניח, כי בהתבססם בשלטון      יחליפו אנשי השמאל את כיוונם ויהפכו לפטריוטים נלהבים- כפי שנהגו בזמנו  בן גוריון וגולדה מאיר. ההבדל הוא בכך שהמנהיגים הנוכחיים אינם        משתווים למייסדי המדינה, לא ברמתם האישית ולא ברמת האידיאולוגיה שהם    מייצגים. יותר ויותר חדלי אישים חסרי אופי נלחמים כיום על השלטון,      ולכן הם מעוניינים לא רק בדמורליזציה של מחנה הימין, אלא בהשפלת הכבוד  העצמי ורגשי הלאומיות של כל תושבי המדינה. מכוח ערכיהם המוסריים        הירודים  והיעדר מעופם אנשים אלה אינם מסוגלים לשלוט באומה הספוגה ברוח של גאווה והערכה עצמית, אומה בעלת ערכים רוחניים.  ביחס לאנשי אומה     כזאת  הם  חשים תחושה עזה של נחיתות. זוהי חוקיות פסיכולוגית. בתסביך   זה בדיוק טמונים שורשי השנאה של מנהיגי השמאל כלפי המתנחלים. מכאן      נובעת השאיפה להוזיל ולעוות  את כל תולדות התנועה הציונית, המיוצגת על  ידי "ההיסטוריונים החדשים" וה"אינטלקטואלים" , והנתמכת על ידי אנשי     מחנה השמאל.  מחיקה טוטלית של הגאווה הלאומית,  יצירת פסיכולוגיה       קטנונית ורדודה,  השפלת כל האוכלוסיה לרמתם של מנהיגי השמאל- רק בתנאים אלה יוכלו המנהיגים להרגיש עצמם שלווים ובטוחים בפסגת השלטון. כניעה    ותבוסה לדרישותיו של ערפאת  הם הדרך הקצרה והקלה ביותר להשגת           דמורליזציה כוללת.                                                   

עם זאת, כפי שאמרתי קודם, השמדת המדינה אינה נכללת בתוכניות ראשי       השמאל. הם הניחו, בפשטות, כי להם ולכנופייתו המאפיוזית של ערפאת מטרות  משותפות. ערפאת היה אמור לקבל את הנכסף ביותר, לדעתם של המנהיגים-      שליטה בלתי מוגבלת על תקציבי המדינה הפלסטינאית, ואילו ראשי השמאל ? את השליטה על אוכלוסיית ישראל,  משוללת הגאווה ומחוסרת הערכים. מנהיגי     השמאל, כפי שמצוי הדבר לעיתים קרובות אצל מאפיונרים, הינם בעלי חוש ריח לגבי הדומים להם, והם חשים אינסטנקטיבית כי ברמת השאיפות הציניות       ועיצוב האישיות אנשיו של ערפאת הם הקרובים אליהם ביותר. אנשי השמאל לא  טרחו אפילו להתמקח- הם הציעו לערפאת עיסקה כדאית מבחינת כל התחומים,    עליה היו הולכים בעצמם, לו ניצבו במקומו. אך הם כלל לא התחשבו בהבדלי   המנטליות והפסיכולוגיה הלאומיים.  מכך בדיוק הזהיר אותנו בזמנו         ז'בוטינסקי: שלא כמו אצל מנהיגי השמאל, לערבים יש ערכים, והשמדת מדינת  ישראל אינה רק משמשת תעמולה להשגתם , אלה נמנית בעצמה על אחד מערכים    אלה. ההצעה, שבעיני אנשי השמאל מהווה פשרה הוגנת בעיסקה, היא עבור      הערבים רק עוד סימפטום של חולשה ואיתות להגברת הלחץ.                  

הערבים מעולם לא היו מסוגלים לוותר מרצונם על דבר מה השייך להם, ויהיו  אלה מקומות קדושים או מקומות יישוב בודדים. הדרך היחידה לאלצם לקבל     וויתורים אלה היתה דרך כוחנית, של הכרחים פיזיים. משום כך, בהתאם לחוקי הפסיכולוגיה, הם אינם מסוגלים לתאר לעצמם שמישהו אחר יהיה מוכן לוותר   על שלו מטעמי רצון. בשביל הערבים, משמעות הוויתור היא חוסר היכולת של   האדם המוותר להגן על האינטרסים שלו- ואינטרסים כאלה, אין להתחשב בהם.   מנהיגי הערבים יכולים להיות מושחתים וציניים בדיוק כמו ראשי השמאל      שלנו- אך הם בכל זאת שונים, ואת זה לא הצליח מחנה השמאל להבין במשך זמן רב.                                                                   .2) כאשר בתגובה להצעותיו  הנדיבות ביותר של ברק בקמפ דיויד פתח ערפאת  במלחמה, התערער לראשונה בטחונם של אנשי השמאל. כמעט פה אחד הם הצהירו   כי אין להם יותר פרטנר. תגובה בלתי אמצעית ולא מחושבת זו משכנעת אותי   יותר מכל בכך שעד לרגע זה הם באמת ראו בערפאת פרטנר- לא לשלום, כי אם   לדמורליזציה של העם וחלוקת השלטון. היתה זו שותפות של שתי כנופיות      מאפיה, השואפות להשגת מטרות דומות, כשפתאום החלו ראשי השמאל להטיל ספק  במצפונו של הצד השני- אשר, כך נדמה היה, כבר כמעט חתם על העיסקה. אך    ההודאה בכך שאין שותף, וכנראה גם לא היה, גוררת עמה שורה ארוכה של      השלכות מרחיקות לכת. היא מחייבת תגובה נוקשה לאלימות. היא מחייבת הודאה בשגיאת אוסלו. והיא מחייבת שהשוגים יתנו על כך את הדין. כאשר מנהיגי    השמאל קלטו את מלוא מובן המשמעות של השלכות אלה, הם שינו משמעותית את   עמדתם:  הם עברו ממצב של שגיאה לסטאטוס של פשיעה מדעת. כדי להמנע       מהשלכות אלה, המאיימות על שלטונו ומעמדו של השמאל, החליטו אנשי השמאל   להקריב את האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. ערפאת זכה למעמד של שותף.  אומרים לנו ששלום עושים עם אויב. אך ערפאת הפר את כל תנאי ההסכמים, בין השאר את האיסור על שימוש בנשק בתקופת תהליך השלום. עם אויב כזה, המפגין חוסר רצון לקיים הסכמים שכבר הושגו, אין לנהוג כבשלבים הראשונים של     המשא ומתן- שלום עם אויב שכזה אפשרי רק לאחר כניעתו. למרות זאת, הביעו  אנשי השמאל נכונות לוויתורים מקסימליים (מלבד אולי אלה, אשר יגרמו      להשמדה מיידית של מדינת ישראל- למשל פתיחת הגבול עבור הפליטים          הפלסטינאיים) ? הכל, רק לא להודות שדרכם נכשלה. מכיוון שהיה ברור       שתושבי ישראל לא יתמכו בוויתורים אלה, הוחלט להציב את המדינה בתנאים של טרור קבוע ומלחמה שצילה מרחף תמיד מעל, הגורמים לדיכוי הכוחות החיוניים ולהשפלת הגאווה הלאומית של תושבי ישראל.                              

אומנם קשה להאמין בקיום שאיפה מוגדרת מראש ומודעת שכזו, אך דבר מלבד    הסבר זה לא יוכל להסביר את דרכי הפעולה של ממשלת ישראל בחודשים         האחרונים:                                                           

- פאסיביות הצבא, אשר לא טרח אפילו לתפוס עמדות  בכפר הנוצרי, הנמצא    פורמלית בשטחי רשותנו,  אשר ממנו מומטרת אש תמידית על גילה. זאת, למרות שלתושבי הכפר הידידותיים שליטת הצבא באיזור היתה מועילה לא פחות מאשר   לתושבי גילה.                                                        

- חוסר נכונות עיקש להנחית מכות מכוונות על התארגנויות אלימות של       פלסטינאים.                                                          

- המשך אספקת דלק, משאבים וחשמל לשטחי הרשות האוטונומית.              

- הפצת העמדה שאין לנו פרטנר אחר, מלבד עראפת (אשר הובא במיוחד על ידי  השמאל מטוניס). טענה זו  נבונה בערך באותה מידה כמו אם ב1940 היה       צ'רצ'יל מסביר לעמו כי אין לו שותף אחר מלבד היטלר, ויש להמשיך במשא    ומתן למרות ההפצצות על לונדון.                                       

רק אינטרס מוצק של האליטה השולטת בהתמשכות המלחמה ובדמורליזציה של העם  יכולה להסביר גישה זו של עידוד האגרסיות של האויב. לאותה מטרה עצמה     משמשת התעמולה הנוכחית. למרות שהם יודעים בבירור כי המדינות הערביות    השכנות (מצרים, ירדן) אינן מעוניינות בהסלמת הקונפליקט ופריצת מלחמה    נרחבת, אלא מצפות לכך שישראל תכבה כמה שיותר מהר את ההתלקחות המסוכנת   של הפלסטינאים, לא מהססים מנהיגי השמאל לאיים עלינו במלחמה גלובאלית.  

.3) אם נמשיך להפגין חולשה, מלחמה כזו אכן עלולה לפרוץ, גם נגד רצון   שכנינו. החולשה שלנו, חוסר הרצון או היכולת להגן על עצמינו, משמשים     כזרזי פעולות איבה נגדינו, ומגדילים את רגשי השנאה של הערבים           והפלסטינאים, תוך כדי מניעה מהמנהיגים הערבים להחזיק את העניינים       בשליטה. במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל רק התדמית שלנו ?תדמית של   מדינה המוכנה להגיב באופן נוקשה והחלטי נגד כל פעולת איבה נגדו-  היא   שמנעה פעולות מסוג זה. כל פעם שהתרחקנו מעיקרון זה- פרצה מלחמה. מלחמת  ששת הימים לא היתה פורצת אילו הגיבה ישראל באופן מיידי וקשוח על חסימת  הנתיב הימי וכיבוש סיני בידי המצרים. חוסר ההחלטיות הממושך בו היתה     שרויה המדינה והתקווה למשא ומתן הם שהביאו בסופו של דבר להתאחדות       המדינות הערביות שסביבינו,  ועשו את המלחמה הגדולה לבלתי נמנעת. ב1973  הוביל למלחמה חוסר הנכונות העיקש שלנו להכיר בתכונת המלחמה במצרים,     חוסר נכונות אשר כנראה התפרש כחולשה שלנו. באופן פרדוקסלי, ככל שאנו    מפגינים ביתר תוקף את נכונותנו להתחשב אך ורק באינטרסים שלנו, ומדגישים ביתר שאט את אי הסיפוק שלנו מהפרת אינטרסים אלה, כך גודל הסיכוי לשלום. ובכיוון ההפוך- ככל שנגיב בהכרה בלגיטימיות רצונותיהם של אויבנו בתשובה לאגרסיביות שלהם, כן יגברו הסיכויים למלחמה. זהו מצב העניינים          באזורינו, השונה שוני מוחלט מאירופה של ימינו.  באירופה של שנות        השלושים, עם זאת,  היה המצב זהה לזה בדיוק, ובעל אותן ההשלכות -  דווקא הניסיונות לרצות את היטלר בכל מחיר הם שהפכו את המלחמה לבלתי נמנעת.    

4. ) אומרים לנו, שאיננו יכולים להתמודד מול אמריקה או אירופה, ואנו   חייבים להסכים לדרישותיהם בדבר השכנת שלום במחיר וויתורים כבדי מחיר    לאויב (משום שערפאת הוא בהחלט אויב, והוא אף אינו טורח להסתיר זאת). רק אז, לכאורה, יסכימו "ידידינו המתורבתים" לדאוג גם לשימור האינטרסים     שלנו.  אלה הם שטויות, או שקרים. לעולם לא ידאג איש לאינטרסים של מי    שאינו מוכן להגן על רצונותיו בעצמו. אנשים כאלה, שאין בהם מספיק אומץ   וכוח נפשי לעמוד על שלהם, תמיד ימצאו עצמם לבד.                       

ב67' לא היה עוזר לנו אף אחד (האמריקאים התכוננו לשכן בקפריסין את      היהודים שיותרו), וב73' נפתח גשר אוירי להעברת נשק רק לאחר שגולדה מאיר רמזה כי במקרה של ייאוש אנו ניאלץ לנקוט באמצעים בלתי שגרתיים. אכן,    לאירופה ולאמריקה ישנו עניין  רציני מאוד באיזורינו. אנו נמצאים בלב    אינטרסים כלכליים גלובליים, וכוחות רבים מעוניינים בכך שאזור זה יהיה   שקט בכל מחיר,  כולל מחיר העלמתנו מעל פני הקרקע, כל עוד אין הוא יקר   מדי (עוד בנושא זה ניתן לקרוא במאמריו של בארי חמיש באינטרנט). בדיוק   משום כך, כפועל יוצא של התעניינותם האישית, והאישית בלבד, באיזורינו    מוכנים עמים אלה להטות לנו אוזן  וגם זאת רק כאשר אנו מבהירים בלא צל   של ספק כי למען שמירת בטחוננו אנו מוכנים לנקוט בכל אמצעי, גם החמור    ביותר. אז, ורק אז, ייפסק הלחץ שמפעילים עלינו ידידינו, והם יחפשו      דרכים אחרות לפתירת המשבר- והפעם לא על חשבון האינטרסים שלנו.         

הרי כל הגופים המעורבים מבינים היטב כי אנו לא המדכאים ולא האלימים, אך בכל מצב נתון ברבה יותר פשוט לנציגים אלה להפיל את כל הבעיות על הגב    שלנו, כפי שמנסה לעשות זאת קלינטון. אנו יכולים להכריח את האומות       להתחשב בנו רק אם נבהיר להם שאי התחשבות כזאת תעלה להם הרבה יותר. זוהי המציאות הפוליטית בעולמנו ההומני, שבו כל הפוליטיקאים הרציניים יודעים  שאנו קורבן לדיכוי ולפעולות איבה, אך מנסים להעמיד פני לא מבינים.     

למרבה המזל, אין אנו במצבה של סרביה, ובנקיטת עמדה נחושה העולם יבין    מהר מאוד שיותר טוב לו לא להביא אותנו להחלטות קיצוניות ולא שקולות.   

אנו נוכל למנוע שואה שנייה רק אם נגרום לעולם להבין שהפעם היא תהיה     גלובלית.                                                              .5) הבעיה, עם זאת, היא בדיוק בנקיטת עמדה נחושה. מנהיגי השמאל לעולם   לא יפגינו עמדה כזאת, ולו רק משום כך שעמדה זו מותנית בהודאה בשגיאה    שעשה השמאל, ובאיבוד השלטון. אך מה עם המנהיגים הימניים?  האם מוכנים   המנהיגים הימניים להצגת עמדה תקיפה זו? איננו שומעים מצידם שום הצהרות  ברורות בנידון, ואצל רבים נוצרת תחושת חוסר תקווה. קיימת ההתרשמות כי   מניהיגי הימין, גם לאחר הקריסה הודאית של כל תהליך השלום עדיין נוטים   להשתעשע במשחקים פוליטיים.                                           

כמובן שעלינו  להצביע לשרון. אין לנו אפשרות אחרת. לו גם ניתן את       קולנו. אך אריק שרון כבר הבטיח, ברוב שמחה לרגל בחירתו ולאור בקשה      אישית משרנסקי, כי מיד לאחר נצחונו בבחירות יקים ממשלת אחדות, דהיינו-  יתאחד עם כל מביסי ומדכאי העם הנזכרים למעלה. מתקבלת בדיוק ההתגשמות    החיה של בדיחה עצובה מ"בסדר"-"מבצע: בוחרים את הפחות גרועה שבשתי       האפשרויות- את הגרועה יותר מקבלים במתנה".                            

עם זאת, אלטרנטיבה ל"תהליך השלום" ולמלחמה הבלתי נמנעת הנובעת ממנו,    יכולה להיות רק בהצהרה ברורה כי התהליך הזה נגמר, שערפאת וחבורתו אינם  מהווים פרטנרים, ואנו ננהג בהם כבאויב בעת מלחמה.  שואלים אותנו- מה    לעשות עם הפלסטינאים? הרי אי אפשר להעניק להם אזרחות ישראלית, ומצד שני אם לא נעניק להם אזרחות, לא נוכל  לשמור על הסטאטוס שלנו כמדינה        דמוקרטית. תשובתנו צריכה להיות חד משמעית ופשוטה. אנו נמצאים במצב      ייחודי. הפלסטינאים מצהירים קבל עם ועדה על רצונם בהשמדתנו, והסיכוי    להצלחתם בכך יגדל באופן חד אם נעניק להם את זכות הבחירה לכנסת. כפי     שכבר התברר, הם יקבלו חיזוק לשאיפתם זו מאזרחי ישראל הערביים, ומחברי   הכנסת הערביים שכבר נבחרו על ידם.  התגשמות שאיפתם תצבור תאוצה גם      בניגוד לרצונם של אזרחים אלה- פשוט מכוח הלוגיקה הבלתי מתפשרת של תהליך ההשמדה שבו מצויה ישראל. אך הזכות שלנו לקיום לאומי ומדיני יהודי חשובה מזכותם לשוויון אזרחי- וזאת משיקולים הומניים גרידא.  זכות החיים וחופש ההצבעה אינן זכויות  ברות השוואה. לא אנו מאיימים עליהם בהשמדה- הם     המאיימים עלינו.                                           
 למרבה הצער, זכותנו להגנה עצמית ומניעת שואה נוספת כוללת בתוכה, כתנאי הכרחי, את הגבלת הפלסטינאים בתנאים אזרחיים, וכן שליטה צבאית בכל       שטחינו- עד הירדן. לכך עדיין לא נמצאה אלטרנטיבה. אותם פלסטינאים, אשר  אינם מסכימים להסתפק באוטונומיה רחבה בבעלות שליטה עצמית (אך ללא צבא   או השפעה על פוליטיקת הפנים והחוץ שלמדינת ישראל) יצטרכו לחפש לעצמם    ארץ אחרת.                                                           

.6) כיום אני מכיר רק מנהיג אחד שהוא רציני ואחראי דיו על מנת לפתור את בעיות הקיום הבסיסיות של עמנו על אדמה זאת, ועם זאת גם החלטי מספיק כדי לבצע את המפנה החד, אך הבלתי נמנע, בפוליטיקה הישראלית. מנהיג, אשר     בשבילו אידיאולוגיה היא יותר מאשר צליל ריק מתוכן, או מושא להשערות.    מנהיג, אשר בשיתוף עם כל הכוחות הבריאים של של האומה יוכל להתגבר על    הדמורליזציה ולעצור את ההתדרדרות לקראת שואה נוספת. מנהיג זה הוא ראש   תנועת "זו ארצנו"- משה פייגלין. אל תאמינו להאשמות הבלתי מבוססות אודות קיצוניותו של אדם זה- פשוט, ראייתו את המצב בהירה מספיק, ויש בו מספיק  אומץ כדי לא להסתיר מאיתנו את מה שהוא צופה.  קראו את מאמריו וספריו.   חישבו. תמכו בו בכל התחלותיו,  כי בו תלוי גורלינו.