על האופק המדיני האמיתי

דורון לדווין
ישיבת "אור וישועה", חיפה

לאחר ההצלחה של מנהיגות יהודית במשאל הליכוד, שהנו בע"ה סימן לכוחות הקוהרנטיים באומה שמתחילים סוף-סוף להתגלות באופן מבורך מתוך אחווה יהודית ואחריות חברתית כללית, נוצר וואקום ביחס לפתרון מדיני יישומי שינבע מתוך חזון ולא מתוך חולשה, ושיעורר השראה בלב האומה.

מאז קום המדינה כל תוכנית מדינית שעלתה הנה פרי באושים של החולי המרכזי של עמנו, שכביכול "אין לנו ברירה" אלא להיכנע מול לחצים של האפוטרופוס האמריקאי ושאר מדינות המערב. אך האמת הנסתרת היא שהתנהלותנו חסרת האונים כביכול מול המערב, הנה תולדה של היותנו ביסודנו עם של עבדים. זוהי מעלה גבוהה שהוכשרנו לה להיותנו עבדי ה', אך בחסרון הפניה למלך האמיתי, כל רצוננו העבדותי מופנה אל עבר האדמו"ר המערבי, וכל תשוקתנו מכוונת לעשיית רצון אדוננו עשו ירום הודו (חלילה וחס). יש לפיכך ערך גדול ועצום בטווייתה של תוכנית מדינית שלא תהיה בנויה סביב חוסר האונים המדומה כלפי שאיפות המערב.

התוכנית המדינית של מנהיגות יהודית, היא ללא ספק מלאת אמונה ומשב רוח רענן ביחס לכל מה שנאמר עד כה, אך לעניות דעתי, חסרונה עדין ניכר בהיותה השקפה חלקית ולא כללית. תוכנית המציגה את הראייה הלאומית בלבד, ללא התייחסות להשקפה האוניברסלית, תהיה תמיד חלשה וחסרה. איננו רשאים לזלזל ולהמעיט בערכן של הטענות של אחינו-יריבינו השמאלניים הפונות אל השאיפות האוניברסליסטיות, וזאת בשל היותם פועלים גם כן מתוך נטייה ישראלית שורשית. אמנם בהיותם מתעלמים מן החשיבות של ההיבט הלאומי הישראלי, דבריהם דברי שקר ובלע ושנאת ישראל המטיפים למחיקת שם ישראל באומות לבל ייזכר עוד. אך שאיפותיהם האמוניות הנוטות לאוניברסליזם יונקות ביסודן מקודש ישראל, גם כאשר הם עצמם אינם נוכחים לכך.

לפיכך הנני רואה טעם בלתאר יסודות אפשריים להשקפה מדינית, הכוללת את כל הנטיות שבישראל. תוכנית מדינית כזו תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית למה שהשמאל אוהב לכנות "אופק מדיני", בהיותה בעלת אופק מדיני אמיתי, ושעשויה לשאת חזון של מנהיגות ישראלית בעלת עוצמה בתוך המזה"ת. הרב קוק מסביר בספרו החשוב אורות (אורות התחיה י"ח), שרק השקפה הכוללת את כל הכוחות שבישראל (הקודש, הלאומיות והאוניברסליות) תוכל להיות בעלת עוצמה במלחמת הדעות מול יריבים מבית.

רבים נוכחים לכך שהננו נמצאים בתקופה בה מאבק התרבויות הענק בין המזרח למערב, פועל להגיע לשיאו. מה שפחות נוכחים לו הוא שמי שמחולל את המאבק ומנצח על כל היבטיו הפנימיים זהו עם ישראל. אך כשם שביכולתנו לטשטש את עקבותיו של המאבק ואת עוצמת היותו, כך ביכולתנו להחריף את המאבק, להביאו לשיאו ולמקד את פעולתו עד למיצוי עניינו. עם ישראל הנו סינתזה מושלמת בין מזרח למערב. בעצם הווייתנו אנו נותנים מקום אמיתי לשני עולמות סותרים אלו.

אם נרצה לתאר את הקוטביות הקיימת בין העולמות הללו, נוכל לדבר על פרגמטיזם מול אמונה, חומר מול רוח, פרטיות מול לאומיות, היחיד מול הכלל, שכל מול רגש, אנליטיות מול סינתזה, דיפרנציאציה מול אינטגרציה וכן הלאה.

עם ישראל, כאשר שב לארצו, בחר לבטא את עצמו כמי שמייצג את המערב במזרח התיכון. עם הזמן הפכנו להיות מייצגי המערב טוב יותר מהמערב עצמו. בהיותנו עבדים נרצעים להשקפה המערבית,  חרתנו את הדמוקרטיה על דגלנו, ואת חוקי המוסר המערביים בבג"צנו. אנו נקיים את רצון אדונינו שבמערב לתועלתם ונילחם בערבים את מלחמתם. אך זוהי חרב פיפיות מסוכנת. בהניפנו אותה הננו פועלים נגד עצמנו, נגד מהותנו ורוח אפינו.

לשם ייצוג התרבות המערבית פגענו באחווה היהודית, רמסנו את ערכי בני המזרח שבתוכנו ובכך הדחקנו את הנטיות הרגשיות והאמוניות הנעוצות בבסיס החוויה והזהות היהודית. רק בגלות של בני אשכנז, ניתן לקבל רעיונות טפלים של זהות יהודית אינטלקטואלית. זה לא עובד במזה"ת. לכן אין פלא בכך שהתרבות הישראלית העכשווית עסוקה בלחפש את זהותה. יש אכן חשיבות גדולה לשוב ולהעלות את "השד העדתי" לשולחן הדיונים ולהתייחס אליו סוף-סוף ברצינות.

אך הדבר המצחיק ביותר הוא, שברמיסת הערכים המזרחיים, הננו מרימים עלינו את כל העולם הערבי. אם יותר לי לומר, ללא לימוד שום זכות על האומה הערבית הברברית והשפלה שסביבנו אלא רק מתוך לקיחת אחריות כלפי דרכנו הלאומית, שהתנגדותם של הערבים להיותנו בלב ליבו של המזה"ת הנה במידה רבה מוצדקת.

העולם המערבי מנצל את עם ישראל כדי לדכא כל שאיפה אמונית מזרחית. המזרח נרמס תחת גלגלי העולם המערבי חסר המעצורים והכבוד, ומנסה בדרך לא דרך לבטא את הצורך שלו לשרוד את ההתקפה העקבית, הצבועה ושלוחת הרסן הזו.

בהיותנו מוותרים על ערכים ועל אמונה, ופועלים מתוך שיקולים "פרגמטיים" של בטחון וכלכלה, הננו נודפים מערביות, והננו רק מחזקים את התחושה הפנימית בעולם הערבי שחייבים לגרש אותנו מכאן. ההצטיירות שאפילו עם ישראל איננו מסוגל להבין את הנטיות הפנימיות של העולם הערבי, מעוררת  בעולם הערבי תחושת ייאוש פנימית שאין כדוגמתה, והתפרצותה הנה בכל הדרכים המכוערות המתובלות בדרכי חייו הברבריים של הפרא דמוי האדם המכונה ישמעאל.

הקושי של הערבים לקבל את מדינת ישראל נמצא בשני מוקדים. במוקד האסלאמי הדתי, ובמוקד הערבי-לאומי. אך גם המוקד הלאומי, זקוק לניצול מתמיד של ההיבטים האסלאמיים הדתיים להצדיק בג'יהאד את המאבק נגד מדינת ישראל כמייצגת את העולם המערבי-נוצרי. הדבר המעניין הוא שבמישור הדתי, אין באמת באיסלאם שום התנגדות לקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל, ואפילו שלטון ישראל על המקומות הקדושים איננה מנוגדת לאיסלאם, אך היא אכן מנוגדת לגאווה הערבית שרואה מעין השפלה בנוכחות הישראלית כפי שהיא נתפסת בעיניהם היום.

האומה הערבית איננה יודעת שיקולים פרגמטיים מה הם. הם נלחמים בחוסר שכל ובחוסר ארגון מאז ומעולם. הם אינם מומחים לחרב ולא נועדו לשאת אותה במיומנות המתאימה. לפיכך הם אינם מהווים אתגר מלחמתי אמיתי עבורנו, ואף לא נועדו לכך. אך הם יישחטו וייטבחו תחת חרבו צמאת הדם של עשו המערבי, אם לא נשכיל להצילם. העולם הערבי צמא למנהיגות, צמא לנקודה מרכזית. הוא זקוק לעם ישראל להנהיג אותו במלחמת הדעות מול המערב הפרגמטיסט והחומרני למען הערכים המזרחיים מהם הוא יונק.

צריך לדעת שאין בעיה להשיג שקט ושלווה במזרח התיכון. אך צריך לדעת שהמפתח הנו ההתרחקות מערכי המערב. צריך להפסיק לייצג את המערב, ולהפסיק את התלות שלנו בהם. צריך לשים לב לכך, שכל וויתור על איזה דבר מאמונתנו רק יעורר חוסר אמון וחוסר שקט בעולם הערבי. רק בהיותנו פועלים מתוך אמונה ולא מתוך שיקולים פרגמטיים, נזכה לאמון מצד העולם הערבי. על פי זה, וויתור ומסירה חלילה של שטחי ארץ ישראל רק מרחיקים אותנו מהשקט במזרח התיכון. זה פועל נגד האינטואיציה והרוח שבאזורנו. מעניין ששרון חש משהו מזה. הוא הבין שבמסירה של שטחי ארץ ישראל, הוא פועל יותר למען האינטרס המערבי מאשר למען האינטרס הערבי. הוא קרא לזה מהלך חד צדדי, אך זהו באמת מהלך דו צדדי. כריתת ברית עם המערב.

אנו נזכה להבין זאת באמת, רק כאשר נעורר מחדש בקרבנו שאיפות אמוניות וערכיות, ונפעל מתוך השראה רוחנית ולא מתוך פרגמטיזם ושיקולים קטנים וזנותיים. תהליך כזה נוכל להתניע, מתוך יצירת אחווה והרמוניה פנימית בין ערכי מזרח ומערב. יש לחולל מהפיכה אצילית. לא עוד ניתן לערכים מזרחיים להירמס בראש כל חוצות, יש לתת להם כבוד. צריך להתחיל ממתן כבוד לרוח האומה ודת ישראל. רק כבוד, וסוף החיבה לבוא. צריך לפעול למען הרמת קרנה של הפעולה האמונית, מתוך הכרת הדרך הטבעית של פשוטי היהודים, הלא-משכילים דווקא. להראות כיצד השכל המתחכם והסיבות הפרגמטיות משחיתות את הרוח הנושאת את החיים. לחנך לערכים של קהילה וציבוריות.

אני מאמין שביחסי ציבור נאותים, נוכל להביא את הרעיונות האלו לעם, ונחליש בכך את כל השאיפות האוניברסליות הפוגעות ביכולת העמידה הלאומית. שכן הנה ישנה תפיסה אוניברסלית כללית יותר, אמיתית יותר, הרואה באמת את הערך שבכוחות השונים בעולם ואיננה מזלזלת בהם. בייחוד צריך להדגיש את הזלזול והבוז התהומי השרוי בסתר ליבם של אנשי השמאל ומייצגי המערב שבתוכנו, כלפי האומה הערבית והשקפת בני המזרח. המערב בז לנטיות לאומיות פשוטות ולשאיפות אמוניות, זוהי חולשתו, וזהו המפתח למפלתו.

צריך לחזור ולשנן מול השמאל הטוען שהימין הנו המעכב הגדול של ה"שלום" באזורנו, שזהו דווקא השמאל המערבי הבז לשאיפות המזרחיות המחולל את חוסר השקט. המאבק איננו על חבל ארץ כי אם על תרבות. התרבות המערבית אותה אנו מהללים ונושאים חרותה על דגלנו בערכים נודפי נצרות מצחינה, הנה המקור להיותנו מוקצים מחמת מיאוס בארץ הקודש.

ובל נטעה בלזהות את אויבנו האמיתי, שונאנו הגדול, עשו, שאף יצחק אבינו טעה במקצת בהכרת עומק שאיפותיו ותכלית דרכו בשל צביעותו הגדולה. בל יטעונו לחשוב כי מאבקנו האמיתי הנו עם האומה הערבית הברברית שסביבנו. זהו אך הספתח הראשון למאבקים, שרק כאשר נעבור את המשוכה הזו נהיה בשלים לזהות את אויבנו בנפש.

אך כפי שאמר הקב"ה למשה "אהיה אשר אהיה, כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם", לא צריך מייד לרוץ לספר לעם על הצרות העתידיות שנכונו לנו מול 'מגוג' המערבי, אלא לחנך למפתח שבידינו לנהל את המלחמה עם 'גוג' והצביעות המערבית המתחבאה מאחורי העם הערבי ('גוג ומגוג' כנגד 'ערב ומערב').

מבחינת הצדק האוניברסלי, אין למערב שום זכות להשתלט על כל ערכי העולם. יש מקום גם לתרבות בני המזרח. היות שהזהות הלאומית של עמנו הנה כוללנית והנה סינתזה בין מזרח למערב, אנו יודעים לייצג את הטוב והיפה שיש בשני העולמות. לו היינו מיצגים את מדינות ערב במלחמתם במערב על גזלת הביטוי העצמי שלהם, ואף היינו דואגים להדגיש בתרבותנו את אותם הערכים שדווקא מזוהים עם הערכים מזרחיים, כמדומני שהיינו נוכחים להכרה רחבה בקרב בני ערב.

יתכן שמשמעות מהלך מדיני כזה בשלב הראשון הנו ניתוק יחסים עם המערב, על מנת להוכיח אותנטיות בהזדהות עם העולם הערבי. יכולתה הטכנולוגית והאנליטית של מדינת ישראל יחד עם משאביהם הכלכליים של מדינות ערב העשירות עשויה להיות בהחלט התחלתה של מעצמת על חדשה. החלק הכי חשוב אולי בתהליך, הנו הניתוק מהתלות הכלכלית באמריקאים, שיוצרת אותנו חלושי אופי ונטולי יכולת פעולה מול כל גחמה מדינית שלהם.

השגת שקט והרמוניה עם מדינות ערב במחיר של ניתוק יחסים זמני עם המערב הנה אלטרנטיבה מדינית מעניינת, הפותחת אופק מדיני אמיתי עם מדינות ערב. מאידך, קרירות יחסים עם אירופה במקום שהם לא היו חמים בעצם מעולם, איננה הפסד גדול. עם האמריקאים זה כנראה באמת יותר מסובך וצריך לעשות זאת בחכמה, אולי לומר שאנו עושים זאת זמנית, רק על מנת להשיג שקט במזרח התיכון.

הבעיה היותר קשה תהיה דווקא בחברה הישראלית. פניה אותנטית ל"טובת" ערכי המזרח משמעותה להקפיד על צניעות ברחובות, להדגיש את ערכי המשפחה בחינוך, להדגיש דווקא את הערכים הלאומיים כמו האחווה לבן הלאום, מתן כבוד לדת ולאמונה וכן הלאה. אני חושש שיתברר שהשמאל הקיצוני מעדיף לוותר על "שלום" עם הערבים, העיקר שלא יפגעו ערכי היסוד המקודשים שלהם שעניינם הגמור הנו תרבות המערב הנוצרית.