אם סיסרא, הזקנה הפלסטינית והסבתא של טומי לפיד

נתנאל בעדני

בשירת דבורה מופעים פסוקים הניראים כלעג לאֵבלהּ של אם סיסרא על מות בנה בקרב.

כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּע בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.
כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא, תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ.
ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר--  שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל.
לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, יְהוָה, וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה. 

אם סיסרא מתוארת כאן כאם מסכנה ושבורת לב ואילו יעל היא אישה כוחנית ותוקפנית המפילה את סיסרא ברשתה בערמומיות. ואם כן, למה ללעוג לה?

למה לא לרחם עליה כמו שטומי לפיד מרחם על הזקנה הפלישתית שמזכירה לו את סבתא?

למעשה כבר קדם לטומי לפיד המשורר חיים גורי:

אִמּוֹ - חיים גוּרי

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וָדָם.
הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן-מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.
אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ.
אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא דָהֲרוּ סוּסִים
וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

בשיחה עם גליה ירדני¹ אמר חיים גורי את הדברים הבאים:

לשאלת המראיינת, מדוע בחר דווקא באמו של סיסרא, ענה המשורר: "רבות נכתב ודובר על דבורה וברק, יעל וסיסרא. אם סיסרא היא דמות צדדית, איש לא עסק בה. בבדידותה הגדולה וחסרת הישע היא סמל וגורל, היא - פניה האחרות של המלחמה, פניה הלא פטריוטיות".

בהמשך הסתייג המשורר מהשערת המראיינת שיש בשיר "תגובה סמויה על מלחמת השחרור, מעין מחאה, השתתפות בצער המנוצח".

אולם לצערי הרב, חיים גורי כלל לא הבין את משמעות דברי דבורה הנביאה.

חיים גורי אז, כמו טומי לפיד היום נסחף אחרי המראה החיצוני בלי להכנס לעומקם של דברים.

חצוניות ושטחיות מביאה לכלל טעות.

לעגה של דבורה אינו מעיד על אכזריות וחוסר התחשבות. להפך. השמחה לאידה של אם סיסרא הוא משום שאם סיסרא היא עצמה אשה אכזרית שלא רחמה על נשים אחרות.

מה תקוותה של אם סיסרא? רחם רחמתיים לראש גבר.

היא מכנה את השבויות רחם, הן אינן בעיניה אלא אובייקט לסיפוק תאוותיהם של הגברים שלה, או חפץ בעל ערך כלכלי לנשים – רקם רקמתיים.

אם שכולה כזו שגידלה בן כזה, אינה ראויה לרחמים. גם חיית טרף מפלצתית מיבבת כשהיא רואה את בנה מת אך עדיין היא חיית טרף.

וכעת לדמותה האימהית של הזקנה הפלישתית שעוררה את רחמי טומי לפיד:

פתלוגיה של מתאבד מוסלמי:

זוהי תמצית בעברית של מאמר שאת גרסתו המלאה ניתן למצוא בקישור:

http://www.honestreporting.com/articles/critiques/Pathology_of_the_Homicide_Bomber.asp

התחקירן של FBS, מרטין הימל, מתאר בכתבה שכותרתה: "תעשיית הקדושים" פגישה עם פסיכולוג פלשתיני המדגיש את התפקיד של החברה והמשפחה הפלשתינית ביצירת מחבל. הפסיכולוג גילה שיש תמיכה משפחתית משמעותית בהחלטה לבצע פיגוע התאבדות. משפחות רבות - לאמיתו של דבר, אמהות רבות – עודדו את בניהן ללכת. לא בגלל שהם סבלו ממצב כלכלי קשה. אי אפשר לעשות הכללה כזו. הדבר היחיד הוא שהמשפחה הזו תמכה בערכים ובנורמות הללו.

מחקר שלישי של המתאבדים נעשה בידי חלה געבר מהסנדיי לונדון טיימס. (24.3.02):

...מספר שעות לפני ההתקפה הוא נועץ באימו בטלפון. אימו, אום נידל, אמרה לי שהיא ענתה לו: "שמור על עצמך בני, זכור את אללה, שנן את הפסוקים, שים לב לכל דבר שאתה רואה. התרכז במשימה שלפניך, קח את הזמן שלך. מי יתן ואללה יברך אותך בהצלחה ויעניק לך את מות הקדושים שאתה ראוי לו. היה חזק בני, בקרב העיקרי שלך. זכור את אללה בכל צעד שאתה עושה. אל תהסס בני, הכה באויב באכזריות ככל יכולתך".

אום נידל צפתה בטלויזיה כל אותו הערב, מצפה לידיעות על מתקפת בנה כשהיא חוששת שמא יפצע או יאסר ובכך ימנע ממנו מות הקדושים בו הוא חפץ.

היא ידעה שבנה נבחר למשימה חודש מראש. "בכיתי כל החודש בכל פעם שהבטתי בו. אמרתי לו שלא יניח לדמעותי לעצור אותו מלבצע את משימתו. השגחתי עליו כמו על תינוק כל אותו החודש".

"לבי אינו עשוי מאבן", היא מוסיפה, "אבל יחלתי להקריב את בני למען משהו נעלה ומקודש יותר מאשר העולם הזה"...

זוהי ציניות אכזרית מאין כמוה להשוות את הזקנה המפלצתית שגדלה בנים מפלצתיים לזקנה הרחמניה שהיא הקרבן שלה.

זוהי ציניות אכזרית מאין כמוה להשוות את ייבבת הטורף ליבבת הנטרף.

דווקא המעשה של יעל הוא מעשה אצילי הנועד להציל את העם המעונה מיד מעניו.

עם ישראל יוצא למלחמת עצמאות כדי להשתחרר מכובש זר, הכנענים יוצאים למלחמה כדי לבזוז, לשלול שלל, לאנוס ולענות.

יעל מלמדת אותנו שאי אפשר להלחם ברֶשע רק באמצעים טהורים. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. (משלי כד ו). עם עקש תתפתל (תהילים י"ח כ"ז, שמ"ב כ"ב כ"ז) כמובן שזה לא מתיר לפגוע ללא הבחנה במי שלא מגיע לו, אבל מלחמה שמטרתה ביעור הרֶשע בעולם לא יכולה להיות סטרילית.

אין זה מוסרי שידי הצדק תהיינה כבולות במלחמתו ברֶשע בחוקים שהרָשע רומס ומנצל להגברת רשעתו.