|
לאחר, שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ והלינו את העם על משה ועל אהרון,
אומר ה' אל משה "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל
האתות אשר עשיתי בקרבו אכנו בדבר ואורישנו...". משה רבנו מתחנן
בתפילתו "סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך..." ונענה בלשון "אמר אליהם
חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם במדבר הזה יפלו
פגריכם לכל מספרכם... אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם
בה כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון..." ואז נופלת ההכרעה בדבר אי
כניסתם המיידית לארץ ישראל, אלא רק אחרי ארבעים שנה, כנגד ארבעים
הימים בהם תרו המרגלים את הארץ.
לאחר דברי התוכחה, שמביא משה מה', מבינים בני ישראל את הטעות, שבנהייה
אחרי המרגלים. לאחר שהתאבלו העם מאד, הם משכימים בבקר, עולים לראש ההר
ואומרים "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו". משה אומר להם
"למה זה אתם עברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם
ולא תנגפו לפני איביכם". אכן בהמשך אנו רואים שהעמלקי והכנעני הכו את
העולים אל ראש ההר.
מהו, אם כן, הדבר אותו חסרו בני ישראל בניסיונם להיכנס לארץ? מה
אומרות המילים "כי אין ה' בקרבכם"?
כאשר הכניסה לארץ, אשר עיני ה' בה, נעשית בהתבססות על ההבטחה
הא-לוקית, אין עיכוב, הנחזה בשכל אנושי, יכול לעצור את התהליך המובטח.
במצב זה, הרוח המפעמת בקרב הלוחמים, המקבלת את כוחה מיהדותה, מנצחת
בקרב, גם אם יחסר משהו מכלי המלחמה. רוח זו מתאימה למימוש ההבטחה
הא-לוקית. זו גם הסיבה לתשובתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה "טובה
הארץ מאד מאד", שאיננה מתייחסת לטענות המרגלים באופן עניני.
אולם, לאחר שתרו המרגלים את הארץ והוציאו את דיבתה עם בני ישראל,
שאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אין אפשרות להתבסס על ההבטחה
הא-לוקית, כשאנו בודקים אותה בכלים אנושיים בלבד ואומרים "לא נוכל
לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו...". כאן נוצר מצב חדש, בו לא תוכל הרוח
ההיא לפעם בקרב הלוחמים ולגרום לניצחון.
כמו בימים ההם גם בזמן הזה, בעמנו, כאשר תחושת המחוברות לערכי היהדות
ומוסרה מנחה את המנהיגים וגיסותיהם, הניצחון מובטח עוד לפני הכניסה
בקשרי המלחמה. אבל, כאשר הגורם המנחה הוא מה יאמרו אומות העולם והמצפן
הערכי הוא המוסר המערבי לא יועילו הכלים המשוכללים ביותר וגם לא
הטכנולוגיה המתקדמת בעולם. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה'
א-להינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".
|