לפרשת בלק – ישראל ומשפחת העמים

התדיינותם של בלק ובלעם, בשאלה כיצד להתמודד עם בני ישראל ונסיונותיהם לפעול נגדם, מעוררים שאלות רבות עניין ותשובותיהן מסבירות באופן ההולם גם את ימינו, בדבר המענה היהודי לאתגרים המוצבים בפנינו על ידי אומות העולם.

בלק בן ציפור מלך מואב מזהה סכנה לעמו, מהעם היוצא ממצרים ושולח את זקני מואב ואת זקני מדין אל בלעם בן בעור בבקשה "לכה נא ארה לי את העם הזה...". בלק רואה את העם העצום היוצא ממצרים ואת מלכי האמורי, שלא עמדו בפניו ומבין שגם לו אין סיכוי בדרך קונבנציונלית, לכן הוא מנסה את כשפיו של בלעם. לאחר כמה סירובים, בסופו של דבר, הולך בלעם עם שליחי בלק ומצהיר מראש, שרק את הדבר אשר ישים א-לוהים בפיו אותו ידבר. כאן, כידוע, נכונה לבלק אכזבה, כאשר בלעם מברך את בני ישראל ולא מממש את צפיותיו.

 מדוע לא מתאפשר לבלעם לומר את הדברים אשר בלק מצפה ממנו? וכי, באמת, יש בדברים אלו להשפיע על עם ישראל?!

לאחר שלושת ניסיונותיו הכושלים של בלעם "לספק את הסחורה", נואש ממנו בלק ואז, על פי המדרש, נותן לו בלעם את העצה, שבעזרתה הוא מצליח, במידה מסוימת, להכות את ישראל ואפילו בלי קרב. בתורה נאמר הדבר במילים  "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי א-להיהן ויאכל העם וישתחוו לא-להיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל". כאשר עם ישראל יושב בשיטים ועוסק בדברי שטות, לפי הזמנת בנות מואב, הוא משתלב בסביבה ובמשפחת העמים.

 ישראל המשולבים בעמים, אינם בעלי מסר ברור ביחס לתפקידם בעולם. ממילא אין סיבה לקיומם העצמאי. בזה נעוצה הצלחתו של בלק, יותר מזה הוא לא צריך, די לו בהתבוללותם של בני ישראל כדי להסיר מעליו את הסכנה. אם לכך הגיעו יוצאי מצרים, לרשת את הארץ, בודאי, הם לא יוכלו, לכל היותר יהיו לחלק מתושבי מואב בעלי "זכויות אזרח", כמובן.

 כאן, טמונה גם הסיבה "להתעקשות" הא-לוהיתהמציאותית למנוע את בלעם מלמלא את בקשתו הנזכרת של בלק. העם היהודי כשהוא "עם לבדד ישכון" כדברי בלעם, אין כל אומה ולשון יכולה להתגבר עליהם, רעיון זה רמוז במניעת דברי בלע של בלעם על בני ישראל. אבל כאשר אינם שומרים על זהותם הייחודית, המציאות אינה זקוקה לדברים אלו ומעלימה אותם בלי מלחמה.

בכשל מערכתימוסרי כזה, כדי לצאת מקיבעון התבוללותי, לסובב את הגלגל לאחור ולהזכיר לעם ישראל את תפקידו, יש צורך במעשה דרסטי, כמו זה של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שתופש מנהיגות וקם מתוך העדה הבוכה על ההתדרדרות הערכית ודוקר את האיש מבני ישראל, זמרי בן סלוא, המתגאה במדינית "שלו" ואותה. במעשהו זה הוא עוצר את "המגפה מעל בני ישראל". כך באחת, הוא מזכיר לעם ישראל את תפקידו ומקומו הראוי, ומאפשר את קיום הדברים, שאמר בלעם על כורחו "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים. יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו".