אגדת הסיוע האמריקאי

אבל מה תעשו עם הלחץ האמריקאי? מה תעשו כשיפסיקו לכם את התקציבים? מה תעשו כשיישלחו לכם מפציצים של של נאט"ו כמו שעשו בבוסניה? מה תעשו מול כל העולם? מה תעשו?

בכל פעם שעולה נסיון להציב אלטרנטיבה למחשבה הישראלית הרגילה, בכל פעם שמנסה מאן דהו להציע גישה שונה מהמסלול השמאלני המקובל – מוצא מארסנל הטיעונים הנשק המכריע, "האמריקאים לא ייתנו…"

אחרי הטיעון הזה לא ניתן להמשיך בוויכוח, משום שהנחת המוצא היא שהאמריקאים הם מעצמה אדירה, אנו קטנטנים ותלויים בהם לחלוטין, וממילא איננו יכולין ליישם מדיניות שלא תהיה מקובלת עליהם.

ואכן כך לכאורה הם פני הדברים – אין כל השוואה בין כוחם הצבאי והכלכלי של מעגלי האויבים הסובבים אותנו, לבין יכולתנו שלנו.

הבא נבחן לרגע את האספקט הכלכלי/צבאי.

טענת היסוד היא שללא הסיוע האמריקאי – ישראל לא תוכל להתקיים. בחינת המספרים, ובחינת ההיסטוריה של הסיוע האמריקאי מראה את ההיפך הגמור.

ה"סיוע" האמריקאי על צורותיו השונות, עומד כיום על כ 3% (כן זה הכל – 3%!) מתקציבה של מדינת ישראל. מתוך נתח זה כמחצית הסיוע הנו סיוע צבאי. במקביל מחמשת ארה"ב בנשק המודרני ביותר, את הצבא הערבי הגדול והמאיים ביותר על מדינת ישראל – צבא מצריים. אין לצבא המצרי שום אויב בגבולותיה השונים מלבד ישראל – סודן ולוב אינן מהוות סכנה בכל רמה שהיא למצרים, וברור שכל הצבא האדיר שבונה מצריים מכוון אך ורק כנגד ישראל.

אין ספק שאילו הייתה ארה"ב נמנעת מלחמש את המצרים מכף רגל ועד ראש, כדאי היה לישראל לוותר במקביל על "הסיוע" הצבאי שהיא מקבלת ממנה. כולם היו אז מרוויחים מהעניין – חוץ מתעשיית הנשק האמריקאית. ארה"ב היתה חוסכת מליארדי דולרים שהיא שופכת לשני הצדדים, והמלחמה בין ישראל והמצרים הייתה נדחית לזמן ממושך יותר. ידועה האמרה המפורסמת לפיה אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. ארה"ב דאגה מתוך אינטרסים ציניים של תעשיית הנשק שלה ורצונה ליצור תלות של הצדדים בנשק האמריקאי, להופעתם של מליוני אקדחים משוכללים במצריים במערכה הראשונה – סביר להניח שאקדחים אלו יירו כבר במערכה השניה. כך מקדמת ארה"ב את המלחמה במסווה של "סיוע כביכול".

מכל מקום ברור אם כן שהדבר הזה הקרוי "סיוע" אמריקאי, מצטמצם לכל היותר לחלק האזרחי שבו. לא נדון במסגרת קצרה זו מדוע גם הסיוע האזרחי אינו אלא פיקציה – אולם ברור שמדינת ישראל עם תל"ג של מדינה מודרנית, יכולה בקלות רבה להסתדר היטב תוך ויתור על סיוע בהיקף של כאחוז וחצי מתקציבה, סיוע שבגינו היא מוותרת למעשה על עצמאותה.

בדיקה מעניינת לא פחות היא בדיקת ההיסטוריה של ה"סיוע" האמריקאי.

לא תמיד הייתה ישראל מעצמה כלכלית וצבאית במזה"ת. עם הקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים עמדה כלכלת ישראל על בלימה. גם מבחינה צבאית היה מצבה של ישראל בכי רע. צה"ל נפרס אז בגבולות בלתי אפשריים, ארה"ב הטילה אמברגו על משלוחי נשק למזה"ת, צבאות ערב התחמשו אז בנשק סובייטי בלבד ומשמעות האמברגו האמריקאי היתה למעשה גזר דין מוות על ישראל מצד ארה"ב. נראה היה שימיה של ישראל ספורים. הבדיחה העצובה באותם ימים ביקשה מהישראלי האחרון בנמל התעופה לוד – לכבות את האור…

באותם ימים קשים, לא קיבלה ישראל ולו כדור רובה אחד מן האמריקאים, ולא סנט שחוק אחד של סיוע.

מתי החל "הסיוע" האמריקאי לזרום לישראל? אחרי ה"תוקפנות" הישראלית ב 67 שהובילה לכיבוש סיני, יהודה , שומרון, והגולן – ואחרי הפריחה הכלכלית שבאה בעקבות המלחמה, אז כשהתברר שישראל חזקה מכל שכנותיה, החל לזרום לארץ ה"סיוע" האמריקאי.

מוזר לא? הרי ארה"ב לוחצת על ישראל להסגיר יישובים לאוייב ולהסתלק משטחי ארץ ישראל שכבשה. מדוע היא מתחילה "לסייע" לישראל רק כשזו עושה בדיוק את מה שארה"ב מתנגדת אליו?

השאלה הזו מחריפה שבעתיים כשממשיכים לבדוק את גרף הסיוע האמריקאי לאורך שנות קיומה של ישראל. מתברר שהסיוע שהתחיל כאמור רק לאחר מלחמת ששת הימים, הלך ותפך והגיע לשיאו בתחילת שנות השמונים. אז בנקודת זמן מסויימת מאוד, החלה רמת הסיוע לצנוח, והיא עומדת כיום על פחות ממחצית הסיוע שקיבלה ישראל בנקודת השיא. ומהיא אותה נקודת זמן מסוימת? מדובר בהסכמי קמפ-דיויד חיסול היישובים בסיני ומסירת השטח כולו למצרים.

ושוב עולה השאלה – הפעם מהכוון ההפוך – כשנשבר מנחם בגין ונתן לג'מי קרטר את כל מה שדרש, אמורה היתה ישראל להפוך ל"בחור הנחמד" וודאי שלהמשיך ולקבל את מה שקיבלה עד כה, והנה מסתבר שבמציאות הדברים פועלים הפוך.

ברור אם כן – שהסיוע האמריקאי אינו סיוע אלא השקעה אסטרטגית צינית לחלוטין באינטרס אמריקאי מובהק. בישראל החלשה שלפני מלחמת ששת הימים לא שווה להשקיע כסף או נשק , בדיוק כפי שלא שווה להשקיע פצצה אמריקאית אחת על מסילות הברזל המובילות את היהודים לאושוויץ.

לעומת זאת ברגע שישראל הפכה למעצמה אזורית מחייב האינטרס האמריקאי להשקיע בה. בשלב השלישי כאשר ישראל מתחילה לאבד את השגי מלחמת ששת הימים, בשלב שבו החליטה ישראל לחזור לגבולות הקו הירוק מול מצריים, חוזרת ארה"ב ומעבירה את תמיכתה הכלכלית והצבאית לערבים.

תוצאה דומה – אם כי פחות חד משמעית, נקבל גם כשנבחן את יחסיה של ישראל עם מדינות אירופה.

נשאלת אם כן השאלה – מדוע עובדות כה פשוטות, עובדות שכבר הוכיחו עצמן מבחינה הסטורית, נעלמות כל הזמן מעיניהם של הישראלים עצמם. לא אחת מצאתי עצמי מתווכח בנושא זה עם אנשי אקדמיה ישראליים, ביניהם גם מומחים בתחום הכלכלי, והנתונים הפשוטים המובאים במאמר זה כלל לא היו ידועים להם. מדוע מתעקשים הישראלים לפתח תחושת תלות מדומה בארה"ב ובקהיליה האירופית דווקא בשלב שבו ישראל חזקה מאוד מבחינה כלכלית, וגם מבחינה צבאית כוחה בהחלט במותניה.

מסתבר שהתשובה אינה מצויה ביכולת הצבאית או הכלכלית אלא במישור אחר לגמרי.

על כך אכתוב בע"ה בשבוע הבא.