"כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"

ב"ה         י"א תמוז תשס"א

משהו מוזר קורה כאן. שרון נוקט במדיניות של איפוק. מדיניותו אמורה להוכיח לעולם כי ישראל היא הצד המותקף, הצד הסובל, הצד הצודק. מחיר האיפוק הזה הוא נורא ומשלמים אותו בעיקר המתנחלים, הנקטלים בדרכים דבר יום ביומו.

והנה – שרון אשר אמור היה בדרך זו לזכות באהדת העולם, הולך -במקום זאת- ומאבד את הלגיטימציה הבין לאומית שלו.

בתקופת מלחמת לבנון, תקופה שבה הושמץ שרון בכל העולם, תקופה שבה עמדו מפגיני שמאל מתחת לחלונו וצעקו לעברו 'שרון רוצח' – בתקופה ההיא לא שמענו שום תביעה בין לאומית להעמיד לדין בין לאומי, את שר הביטחון הישראלי. נהפוך הוא – היה זה שרון שהגיש תביעת דיבה נגד השבועון "טיים".

כיצד זה קורה – שדווקה עכשיו, כששרון ההוא נעלם ואיננו, ובמקומו קיבלנו שרון חדש – שרון מבליג, שרון שהוא בדיוק כמו שהגויים רוצים, כיצד זה קורה שדווקה השרון החדש, מוצא עצמו

נשפט במשפט ציבורי ברשת ה BBC, מוצא עצמו מוזמן למשפט יחד עם צדם חוסין בבית המשפט של בריסל, מוצא עצמו מועמד להישפט בבית הדין הבין לאומי בהאג, מוצא עצמו יותר ויותר מנודה ממשפחת העמים, אשר בכדי להתקבל אליה – הקריב ומקריב בכל יום, כל כך הרבה דם יהודי.

מה בעצם קרה כאן. שרון – ניסה להתאים עצמו לתרבות המערבית המבוססת על הדת הנוצרית. על פי תרבות זו החלש הוא בהכרח הצד הצודק בסיפור. יש"ו הנוצרי סובל על הצלב ומגלם בסבלו את הצדק עלי אדמות (אגב אצל המוסלמים ההיפך הוא הנכון – הקדוש שלהם, מוחמד, לא סובל כלל וכלל, הוא כובש אכזר ורמאי, אצלם החזק הוא הצודק). הגוי הנוצרי אינו מעלה על דעתו אפשרות שהצד החזק לא ינצל את חוזקו להרע, לכן אך הגיוני הוא שהרוע והעצמה שלובים זה בזה, בעוד החולשה מגלמת את הצדק. כך נולדה גישת הלחי השניה הנוצרית. ככל שתהיה חלש ומושפל יותר, כך תהיה צודק וטהור יותר. כמובן ששום נוצרי לא מגיש את הלחי השניה, אבל היהודי שמשתדל להיות יותר נוצרי מהאפיפיור הוא כן עושה זאת- ובהקפדה יתרה. כך אנו מוצאים עצמנו עם האיפוק המטורף אשר גוזר כליה בכל יום על יהודי אחר.

אלא שאימוץ מערכת הכללים המוסרית של אומות העולם מותירה בידיהן את ההכרעה המוסרית בכל נושא. מיהו מחבל, ומיהו לוחם חופש, מיהו רוצח מתועב, ומיהו חייל אמיץ בשירות עמו ומולדתו. התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות כלל ועיקר. אמנם ערפאת הרג נשים וילדים ולוחמי האצ"ל והלח"י נמנעו מכך, אך גם זה וגם אלו היו בסך הכל טרוריסטים – ומי אמר שרצח של סרג'נט בריטי הוא מלחמת קוממיות ולא סתם רצח מתועב.

איפה האמת ואיפה השקר – איפה נקודת ההתייחסות שאליה ניתן לכוון את מצפני המוסר של העולם כולו, ולדעת על פיה מה למטה ומה למעלה מה שחור ומה לבן, האם יש בכלל נקודת התייחסות שכזו?

אנו יודעים שיש נקודה כזו. וכל העמים המאמינים בתנ"ך (ומדובר ברוב אוכלוסיית העולם) מכירים את הנקודה הזו. מדובר בנקודה גאוגרפית ורוחנית, פיסית ומטה פיסית בעת ובעונה אחת. מדובר בהר הבית בירושלים. הנבואות המדברות על דבר ה' היוצא מהר ה' בירושלים, הנבואות המדברות על אמת גדולה המפכה מהר בית ה', ואשר אומות העולם כולם נוהרים לירושלים להרוות בה את צמאונן, נבואות אלה שגורות בפי עולם ומלואו. משם יוצאת התורה המאירה לישראל ולעולם כולו. אולם תורה זו אינה יכולה להתקיים ללא סנהדרין. כשחכמי ישראל אינם מסוגלים לשבת יחדיו, מתפצלת התורה לתורות הרבה. כל כוחה של תורתנו היום נובע מכך שפעם היתה סנהדרין, ומכך שבעתיד עוד תהיה. למעשה שואבת התורה את חיותה מכך שבעתיד יחזור בית המקדש וייבנה, תחזור הסנהדרין ותתכנס, ותחזור התורה ותהיה תורת חיים.

אך לפני שנה הסכימה ממשלת ישראל למסור את הר הבית לריבונות זרה. לראשונה בתולדותיו, ויתר עם ישראל מרצונו על הר הבית. בתגובה על הסכמה זו עלה ראש האופוזיציה דאז – אריאל שרון – לביקור על ההר, פרצה מלחמת בית המקדש , ובעקבותיה נפל ברק ושרון עלה לשלטון. מאז שעלה שרון להר – סגור ההר ומסוגר באופן מוחלט לכניסת יהודים. רבים ציפו כי שרון יחזיר את המצב לקדמותו, אך שרון הותיר את ההר סגור. כך הצטרף שרון בפועל לסוגרים את ההר בפני יהודים והוא הנושא היום באחריות לכך שמקום המקדש נגזל מידי היהודים – ברשותם ובהסכמתם של מנהיגיהם.

וכשהיהודים מוותרים על ההר, הם מוותרים על חלום הקמת בית המקדש. וכשאין בית מקדש אין סנהדרין, וכשאין סנהדרין אין תורה, וכשאין תורה אין אמת, וכשאין אמת שיוצאת מירושלים, מחפשים אותה במקום אחר - בבית הדין הבין-לאומי בהאג – למשל.

עכשיו כשאין את נקודת הייחוס בירושלים, כשאין את כוכב הצפון הזוהר הזה לפיו אפשר להצפין את כל מפות המוסר בעולם, עכשיו שרון, לך ותוכיח שאתה לוחם צדק ולא רוצח מתועב. ערפאת כבר קיבל לא רחוק משם פרס נובל לשלום – לך לא נותר אלא לחלום שאיכשהו תצא מהעניין בעור שיניך.