גילוי אליהו

הציונות הדתית נוהגת להשתבח במירוצו של אליהו הנביא לפני מרכבת אחאב מלך ישראל.

זו ההפטרה שהדהדה השבת, הגם שלא נקראה. יש לזכור: פנחס הוא אליהו. הקנאות היא מבשרת הגאולה.

מחנכי המפד"ל טוענים כביכול בשם חז"ל: "מכאן שחולקים כבוד למלכות". אבל יש הבדל גדול מאוד, הבדל תהומי בין מירוצו של אליהו הנביא, שמעולם לא השתרך או רץ או התענוו אחרי מרכבת השלטון אלא רץ ל פ נ י ה לאחר שהרג במו ידיו, כרצון ה', את ארבע-מאות נביאי הבעל.

הטעם היחיד לחיים הוא טעם הצדק. האמונה כי ה' כל דרכיו משפט. עיקר המשפט הוא הנקמה. מידה כנגד מידה. נפש תחת נפש, עין תחת עין, גם ביחסים שבין בני אדם ובוודאי ביחסים שבין האומות ובוודאי ובוודאי ביחסים שבין ישראל והגויים שכחי אלוקים. מי שמוותר על הנקמה מוותר על המשפט ומוותר על מלכות ה'. ישעיהו ליבוביץ, לפני שהפך רק לבלעם נביא השמאל, היה גדול הקנאים. הוא היה אומר לא אחת שאליהו, שלא כמו המפד"ל, לא הלך לחלוק עם איזבל במלכות ולאכול מפנכה אחת. מרוצו של אליהו הוא מרוץ של מנצח, המראה למלך את דרכו וטוען ככפילו פנחס "קנא קנאתי לה' צבאות" ואינו ירא כפי שכל נביא אנו ירא מלומר דילטוריא על עם ישראל כשצריך ואינו מתרשם מצבאו המנצח של אחאב אף על פי לא הייתה בו דילטוריא ולכן היה נוצח עד שהפסיד כמובן, מפני שעשה הסכם עם עראפת או עם דומיו. אליהו הנביא מוכן לשלם כל מחיר, גם ללכת למדבר וגם למשוך איש אחר תחתיו אם "אי אפשי בנבואתו". הוא מוכן לשלם את המחיר ולא כפי שנתפרסם באחד מעיתוני פרשת השבוע לגנאי שפנחס הכהן הפסיד את המנהיגות הלאומית מפני שנקט במידת הקנאות. כנראה שפנחס כמו אליהו לא נתן דעתו על הפריימריס אלא על הקנאה לה'.

אין טעם ואין ערך ואין אמת בציונות דתית אם אין בה כוח קנאה אמיתי בזמן הנדרש כמו שאין טעם ואין ערך במדינה היהודית החילונית שמעולם לא הייתה כסא ה' בעולם ולא יכלה להיות, אלא הייתה ונשארה יד על כס יה. יד המכסה את האמת ומכסה על האלוקות, מכסה את ההוויה. אמנם אסור להיות כפוי טובה לא כלפי ה' ולא כלפי הבריות, לא כלפי קיבוץ הגלויות ולא כלפי בנין הארץ, שנעשה באמצעות הכלים הציוניים ששאלו להם כלי תנ"ך וכלי חסידות אבל כל דבר לשעתו והכלים התנפצו לחלוטין ועתיקא קשי מחדתא. לתקן קשה מאשר להתחיל מחדש.

כאשר אלו חוגגים במכביה ואלו טובחים כמו באגדות החורבן האמיתיות אנו בפלצות. אין זמן ואין מקום לענווה. אם מפקירים ישובים, אם שוכחים לשלוח מחזור חדש של חיילים לשמירה במקום להגביר את הבטחון בכבישים כפל כפליים מה יש להתענוו. אם בכל מהדורת חדשות ובכל שיחה של חברי ממשלה עושים אבחנה בין פיגוע בקו הירוק, קו של תהו לבין פיגוע ב"שטחים".

כיום ההתלהלהות של המפד"ל, שלא נכנסה לממשלה, זו חכמה לאחר מעשה. רק עתה לאחר כישלונו הקולוסאלי של שרון, תופסים הפוליטקאים כדרכם טרמפ על הכשלון. עכשו משנפקחו עיני הציבור לגבי מוסדות הצדק וגם לגבי עריצות הצבא כמכשיר להתבוללות מה תעשה המפד"ל או הציןנות הדתית שאינה בדיוק המפדל, תתענו? אין זו שעת צניעות אומר אברהם אבינו לשרה אמנו "על הפסוק הניקה בנים שרה". הרי לאחר שהרב יצחק לוי תומרן על ידי חבריו על שלא צלח להכנס לממשלה ועל שלא השיג כל כסא כפול מושבים ולאחר שחלפו כמה שבועות של חירופין וגידופין על הלא - יוצלחיות של המפד"ל לעומת מפלגות קטנות אחרות שהצליחו לצאת בשלל גדול החלה ההתפכחות. רק אז, לאחר שנתבררה התהום שלחלק מהציבור הייתה ברורה מראש הוחלט לשנות כיוון. זה כדאי ומשתלם פוליטית. אבל הציבור אינו טיפש. לא המפד"ל כמתכונתה היום ראוייה להוכיח את "תקומה" וליברמן. היא היא אבות הכסא.

המפד"ל חייבת לשנות את מהותה, כך כתבתי במאמר בהצופה בסיון תשנ"ג, כשהייתי שם אורח רצוי: במקום מפלגה דתית –לאומית, מפלגה סקטוריאלית, צרת אופק כפי שהיא מאז ומתמיד היא חייבת להפוך למפלגה ותנועה יהודית - לאומית, ובאופן טכני לשריין מחצית מהמקומות של נבחרי הכנסת לחרדים ולחילונים. אבל לפעול לחשוב ולהרגיש מתוך תורה, ומתוך החלק החמישי של השולחן ערוך, מתוך הלכות מנהיגות ומדינה, מתוך פיתוח הלכות מלכים.

להפסיק לדבר על שילוב. אין מה להשתלב ואין עם מי ואין צורך. כל 'חילוני' האמת ילכו עם 'דתיי' אמת. יש להנהיג קדימה ולא להסתכל לאחור. מרכבת אחאב תרוץ אחרינו.המפד"ל זכתה ל12 מנדטים כשדגלה בארץ ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובתשעה מנדטים לאחר המפולת, כשחזרה בימי רבין להלחם באוסלו. אבל נפלה בצדק על הסכם חברון. אם נתניהו הביע צער תניני על הסכם חברון הגיע הזמן שגם אנשי תקומה שהצטרפו להסכם חברון יביעו חרטה ויסתלקו מהממשלה הזו ויחזרו לאחיהם במפד"ל יחד עם גנדי או בלעדיו, יחד עם ליברמן או בלעדיו.

יש למצוא דרך לכבוש את השלטון אם בשיטת משה פייגלין ואז כל המפד"ל צריכה לכבוש את הליכוד, להתפקד לו לשם כיבוש השלטון, מפני ששם שדה הנצחון ולא במפלגה קטנה ולפיכך יש להלם במגרש הנכון ואם בכל שיטה אחרת המעצימה את המנהיגות האמונית ואת הסיכוי לכיבוש השלטון, כי כל מה שאינו קשור בדחף וביכולת כיבוש השלטון הוא עלוב ומיותר. כיבוש השלטון אינו נחוץ למען שררה ויוקרה של המנהיג אלא כדי להציל את עם ישראל ואת העולם כולו מכליה פיזית ורוחנית.

בציונות הדתית על כל פלגיה ומחוצה לה יש די אנשים גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו והם

הראויים להנהיג.