אם לא 'חץ', מה כן?

הביקורת שהשמענו על פרויקט החץ, כמו גם על גדר הפרדה, מעלה את השאלה: ומה האלטרנטיבה שלכם?

כזכור, ביקורתנו לא נגעה לצדדים הטכניים של הפרויקט אלא לתפיסת היסוד שלו. החץ הוא השג טכנולוגי מן המעלה הראשונה ולמפתחיו הטכניים מגיעות כל הברכות. אך תפיסת היסוד על פיה פותח החץ היא הרת אסון וגררה את מדינת ישראל להשקעות עתק ב"פילים לבנים" שלעולם לא יוכלו לעמוד במשימתם האסטרטגית.

על כן החלופה שאנו מחפשים אינה בתחום הטכנולוגי. לא נציע מערכת נשק מוצלחת יותר. החלופה המתבקשת צריכה לבוא בתפיסת הביטחון הכוללת של המדינה.

בשבוע שעבר התפרסם בעיתון 'מקור ראשון' מאמר מקיף בנושא מדיניות הגרעין של ישראל והאיום האיראני. במאמר רואיינו ראשי המערכות האחראיות לנושא, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, הסכימו כי מתקפה צבאית ישראלית על תעשיית הגרעין האיראנית אינה אפשרית למעשה. הסיבה לכך לא היתה, לדעתם, עדיפות צבאית איראנית אלא פיזורם של מתקני הגרעין האיראנים וקרבתם לריכוזי אוכלוסיה. מתקפה ישראלית משולבת עלולה לגרום מספר רב מאוד של נפגעים בקרב האוכלוסיה האזרחית האיראנית, וישראל הרשמית אינה סבורה שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה. למעשה נמצאת ישראל מול טילי השיהאב 3 ופיתוח היכולת הגרעינית האיראנית בדיוק באותה דילמה שהיא נמצאת בה מול רקטות הקסאם הנורות מבית חנון. לא היכולת הצבאית היא המחסום, אלא שיקולי מוסר ולחץ בינלאומי. הנהגת ישראל אינה חשה כי תוכל להצדיק בפני אזרחיה פגיעה מסיבית באזרחים, וגם לא תוכל לעמוד בלחץ הבין לאומי שייווצר כתוצאה מפגיעה כזו.

משמעות הדברים היא קיצונית: ישראל מכניסה את אזרחיה במודע לסכנה קיומית ממשית, ובלבד שלא להופיע כמדינה בלתי מוסרית ולגרור לחץ בין לאומי נגדה. אנו נכנסים למצב נחות ביותר אשר במוקדם או במאוחר עלול לחסל אותנו.

יש סוברים כי על ישראל להשלים עם המציאות הזו ולהכנס במודע אל עידן מאזן האימה הגרעיני במזה"ת. אחד התומכים - פרופ' מאוניברסיטת תל-אביב - אף הסביר בשידור רדיו שזהו מצב רצוי אשר ישים קץ לסכסוכים ולשפיכות הדמים. נראה כי הרעיון החמור הזה מחלחל בלית-ברירא (מחוסר קונספציה אחרת) אל ראשי מערכת הביטחון, ובעתיד הלא רחוק נמצא עצמנו מול מדינות איסלמיות קיצוניות (ובהמשך גם ארגוני טרור) הניצבות מולנו עם נשק גרעיני.

כל השוואה בין המלחמה הבין גושית הקרה למצב שישרור בין ישראל לשכנותיה המגורענות, מופרכת לחלוטין. כדי שיתקיים מאזן אימה יש צורך ביריבים בעלי רציונל קיומי, ונטולי יכולת השמדה במכה הראשונה. שלא כמו ברית המועצות לשעבר, שכנותיה הגרעיניות של ישראל חסרות את שני האלמנטים הללו. (למשטרן של מדינות ערב יש רציונל קיומי, למדינות עצמן לא – מישהו יודע מי מחליפו של מובראק?)

טיל בעל ראש חץ גרעיני אינו מחסל מדינות רגילות, לכל היותר הוא מסוגל לחסל רובע עירוני גדול ולנטרל מעגלים נרחבים בסביבתו הקרובה (תלוי בתנאי מזג האויר ופיזור הנשורת הגרעינית). הירושימה ונגסאקי היו שתים מתוך אין ספור ערים שחוסלו בשיטתיות בהפצצות השטיח של בנות הברית. הרושם הפסיכולוגי היה אדיר, הרושם הממשי המיידי לא היה שונה בהרבה מהפצצת דרזדן.

ההבדל הגדול בין ישראל למדינה רגילה הוא בכך שרוב אוכלוסייתה של ישראל, כלכלתה, וחיילי המילואים שלה, מרוכזים למעשה בעיר אחת בשם גוש דן. ישראל היא מטרה רכה אחת שניטרולה הוא בעצם סוף הסיפור הישראלי. גירעון המזרח התיכון לא יוביל למאזן אימה, אלא לשבירת המאזן הקיים היום ולאימה בצד הישראלי בלבד. במלחמת העולם השניה נהרסו ערים בזו אחר זו. העולם הערבי יכול לעמוד בכך – ישראל לא. בל נשכח – השיקול הערבי אינו חסכון בחיי אדם אלא שרידות המשטר. אנואר סאדאת, "המתון", הודיע כי הוא מוכן להקריב מליון חיילים במלחמה בישראל. כל מנהיג ערבי שיכניע את ישראל במחיר כמה מעריו שהתאדו בפטריה גרעינית יהפוך צלאח א' דין מודרני, מנהיג העולם הערבי. פיתוי לא קטן.

לאור האיום הקיומי ולאור עדיפותנו הצבאית שזמנה הולך וכלה, מדוע איננו אומרים: לעזאזל העולם, חיי ילדנו חשובים מחיי אוכלוסיית האויב, ומסירים את האיום בכל מחיר. האין זה הגיוני שנעדיף את חיינו על חיי אוכלוסיות עוינות?

בהכרח אנו עוברים בשלב זה לדיון ערכי. איננו דנים יותר בראשי חץ ובכורים גרעיניים. אנו דנים עתה בערכי יסוד, באתוס היסוד של מדינת ישראל. דיון זה יראה לנו שבעצם, בבסיס תפיסת הביטחון עומדים ערכים ורק אחר כך עובדות טכניות.

מדינת ישראל קמה על בסיס התפיסה הערכית המערבית/נוצרית. תפיסה זו אינה מכירה באמת מוחלטת, וממילא גם הצדק העומד לשירותה של האמת נתון תמיד לפרשנות. כיצד אם כן מזהה המערכת הערכית המערבית/נוצרית את הצד הטוב ואת הצד הרע בסיפור? פשוט – החלש הוא הטוב והחזק הוא הרע. הצלב והאיקונין שבבסיס התרבות המערבית (גם החילונית) מייצג חולשה, סבל, "אנדרדוגיות" במיטבה. (אגב- באיסלאם החזק והאכזר הוא הצודק, ראה סיפור חייו של נביאם, אך ישראל פועלת על פי הקוד המערבי ולכן נתרכז בתרבות זו). כל עוד לא התקררו לגמרי משרפות אושויץ, וכל עוד נראתה ישראל עד מלחמת ששת הימים כצד החלש בסיפור, הצלחנו איך שהוא לשלב בין האתוס הציוני לתרבות המערב. אמנם אנו ממשיכים לסחוב כל אח"מ מסכן הנוחת בבן גוריון ליד-ושם, אך לימון השואה סחוט עד תומו וכבר לא ניתן להצדיק בסבל שלנו את סבלו של העם הפלסטיני...

חיילי צה"ל במחסומים אינם נראים הצד החלש בסיפור, וכך נותרנו בסתירה עמוקה בין מערכת הערכים המערבית /נוצרית שעליה השתתנו את המדינה הציונית, לבין היכולת הבסיסית ביותר לשמור על קיומנו.

הישראלי הממוצע נוטה להאמין שמה שמותר לערבי (טרור, רצח אזרחים,גניבה) אסור ליהודי, פשוט מפני שהעולם המערבי מפחד מן הכמות והעוצמה הערבית מוסלמית. זה מאוד לא מדויק. העולם המערבי מקבל כל התנהגות, גם של שבטים נידחים, ובלבד שתהיה נטועה בתרבות עושיה. גם בישראל, למשל, נוטים להקל בעונשם של בדואים אשר רוצחים את אחיותיהם על רקע כבוד המשפחה.

במילים אחרות, לא העוצמה המערבית קושרת את יכולת התגובה של ישראל למסגרות התרבותיות המקובלות במערב, אלא להפך – התלות התרבותית של ישראל במערב היא הכובלת אותה לתנאיו. מדינות טוטליטריות השמות ללעג ולקלס את מושג 'זכויות האדם', כגון מצרים וסעודיה, מקבלות סיוע צבאי וכלכלי גדול בהרבה מזה שניתן לישראל. (לא רבים מודעים לכך, אך מכל שישה דולרים אמריקניים המושקעים בנשק למזה"ת רק דולר אחד מגיע לישראל. אילו ארה"ב היתה מטילה כיום וטו על כל משלוח נשק למזרח התיכון, היה הדבר משפר מאוד את מצבנו הבטחוני.)

התלות התרבותית מחייבת את ישראל לעבור לאסטרטגיות מגננה חסרות סיכוי כגון ה'חץ', גדר ההפרדה, והצדקת מאזן אימה גרעיני.

סיכום תמונת המצב הזו מראה לנו שמתוך התודעה הישראלית העכשוית אין לישראל סיכוי לשרוד לאורך זמן.

אם יש פעולה פסיבית הכרחית המתבקשת מן המצב, מדובר בראש וראשונה על פיזור האוכלוסיה הישראלית ובניה כפרית מואצת בנגב, ביש"ע בגליל ובגולן. ישראל צריכה פשוט לאסור את המשך הבניה בגוש דן, ולפתח את התשתית והפריפריה כמשימה לאומית ראשונה במעלה.

ברור שישראל צריכה לחסל את מפעל הגרעין האיראני, גם במחיר פגיעה באזרחים. ברור שישראל צריכה לגבות מיד מחיר בלתי נסבל מכל משטר ערבי איסלמי המכניס טילים אסטרטגיים לטווח שיגור מול ישראל. זו התפיסה הביטחונית היחידה האפשרית, והיא תביא בהכרח לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, כפי שהיה לאחר ה"טבח" שערכה בצבא המצרי במלחמת ששת הימים.

אולם אין טעם לדבר על מה נעשה, כל עוד לא החלפנו את הבסיס התרבותי שעליו מושתתת המדינה. כל עוד אנו לא הבנו שאנו הצודקים בסיפור, לא משום שאנו חלשים אלא משום שאנו יהודים – לא נוכל לפעול מתוך שיכנוע פנימי, ובוודאי שלא לשכנע בכך את העולם.

מסתבר שהפתרון האסטרטגי עובר קודם כל דרך התרבות, ורק אחר כך אל שולחנות המהנדסים של התעשיה הצבאית.