אויבי השלום

באופן פרדוכסאלי נעוצה אשמתה של ישראל דווקא בכך שהפכה את השלום ליעד   לאומי המאפיל על כל משימותיה הלאומיות האחרות. גם כיום, לאחר הקצנת     הטרור הפלשתינאי, עדיין מושרשות בתודעת הציבור ההכרה בעליונות של תהליך השלום וההתייחסות לשטחי ארץ ישראל כפיקדון למימושו הנכסף.             

לצורך הנחלת השקפת עולמה בהצלחה כה משכנעת ניצלה אסכולת השלום את       עוצמתה האוליגרכית על מנת לטשטש נתון מכריע המעוגן במציאות של למעלה    מאלף שנים ? מהותו של האיסלם הפאן-ערבי. מהלך ההיסטוריה הערבית-מוסלמית מוכיח שהדחף הבסיסי ביותר של תרבות האיסלם הוא החתירה להגשמת אידיאל    האחידות התרבותית.                                                   

ישראל רודפת השלום הוסיפה את חטאי היוהרה על פשעי האיוולת. לא רק       שניסתה לאלף את הערבים והמוסלמים לעבור מטמורפוזה תרבותית, אלא אף      גירתה את תאבונם הטריטוריאלי על ידי נכונותה להצטמק לממדי מחיקה. מעצם  טבעו מתחזק הדחף הפאן-איסלמי להומוגניות טריטוריאלית ככל שישראל        מתכווצת, בעוד שהמגמה היחידה שעשויה לרסן אותו היא דווקא התעצמותה של   מדינת ישראל תוך כדי התפשטותה הטריטוריאלית.                          

אסכולת השלום מטילה על "אויבי השלום" את אשמת קריסת תהליך השלום, אך    אסכולת השלום עצמה היא זו שמסכלת כל סיכוי לשלום.                     

אם חפצי שלום אנחנו, אין לנו ברירה אלא לחזור ליעדינו הלאומיים         הדחויים: תיקונים חברתיים יסודיים, שיקום התרבות היהודית כמסגרת המעצבת את חיי האומה ותחיית חזון גבולות ההבטחה.