בכלל שיחה של יושבי קרנות מקובל היה לקבוע עד לשנות השמונים, כי אין סופרים דתיים וגם לא יהיו - כדי להוכיח את צחיחות הנפש של האוטומטוס הדתי שאינו מסוגל לאומנות ולפיכך אין הוא בעצם הומניסט, או יותר מדויק הוא אינו אדם אלא איזה אונטרמנטש שממלמל מנטרות. אבל מאז עברו ימים רבים, שני כתבי עת לספרות, המזוהים עם יוצרים דתיים יוצאים בקביעות, ואפשר לנקוב בשפעת שמות הסותרים את התזה האנכרוניסטית הזו.

אך הנה קבלו תיקון. מקובל היה גם לקבוע בעבר הקרוב כי אין יוצרים ימניים, גם חילוניים, ובוודאי דתיים-ימניים, חרד"ליים, ואין הכוונה כפי שהוכח בעליל לסתם דתיים - קלי המרה ושוחריה, שהם כבר נכס צאן מחשב של החברה המבוללת. דומה כי  בעשרים השנים האחרונות זכינו לעודף לבלוב ואולי גם לפריחה יצירתית בשדה הספרות.

מרוב שפיעה, שבו לאחרונה לפעום מעיינות 'התלוש', גיבור ספרות התחייה של ראשית המאה העשרים שליווה את הקורא בתחפושות שונות במהלך קיומה של הספרות הציונית והאנטי ציונית החילונית. זהו הצעיר הרודם, המוסיקלי, שההתבהמות הציונית הרגה אותו כמו בסיפורי בנימין תמוז או ס' יזהר ויהושע קנז ומי לא. עתה שב לפכפך מעיין התלושים התלש-קלים, ''כמעט" כמו המקוריים, פליטי הישיבות הליטאיות, המתמידים, האוטודידאקטים, "הבודדים במועדם" כלשון דן מירון, סחופי  תנועות המוסר ומאבקי החסידות במתנגדות, החיים בצילן של תנועת ההגירה הגדולות והנקרעים בין העולם המודרני לאתוסים היהודיים המודחקים. איזה ברנרים, ברדיצ'בסקאים וגנסינים.

ולעומתם גל חדש של דתל"שים ודתל"שיות שוטף בהוצאות הספרים המהמות אחר הדוס, או עדיף החרד/ית לשעבר שגילה את חדוות המין, רצוי עם קצת ארומה תלמודית בלשון. כמובן עדיפה הדתיה או החרדית, הנוקמת את נקמת "עלבונה הארוטי" כלשונו הזהב של פצוע הדיכאון הנשי, עמוס עוז. הציבור הצמא לוידוי פנימי המביע באותה ההזדמנות חרטה על רצח רבין, ואם תימצא מישהי שהיא צרוף של נוסחת הפלא: גם דתיה עם ארומה חרדית, אבל מתנחלת, גם אשת שר ימני רדיקלי ובעלת טור וגם מספרת סודות מתקתקים בנוסח אודטה בנאי בתוספת חרטה עמוקה על רצח  רבין - בפני קומבינה שכזו אפילו רם אורן, בעל נוסחת הבסט-סלר המוכח יצטרך לאכול את פיאתו/תה הסינתטית שלא הומרה בלחץ החרדי. שהרי כל המספרת מנפלאות המקווה הסמיך כמו חוה גוטליב בשנות הששים, חיה אסתר בשנות השמונים או יוכי ברנדס מן התשעים, זכאית מראש לפרס הפלטינה ולהשתתפות בתחרות 'מלכה ליום אחד'.

חבל להעליב בחדא מחתא עוד כמה ספקיות מן החומר הידוע, המנפחות את הגל הנושא של בשורת שחרור האשה הדתית הכבושה מעבר למחיצה. אמנם, עדיין קשה לחובשות השביס, לרדוף אחר הוצאות ספרים המוציאות ישירות סדרה פורנוגרפית שכותבות אך ורק נשים ממש מתקדמות, עדות נצח לשחרורן המתמיד ולהשגיהן האומנותיים, אבל גם זה בכיוון, אל דאגה. הכל בכיוון ושום דבר אינו תחת שליטה.

הנה יצאו אך לאחרונה ממכלאות הקודש המחזורים החדשים הנופלים כפירות בשלים לחיקם של סרסורי הספרות ומתווכי התרבות, הבטוחים כי קהל מציצנים עצום ישלשל לכיסם בעיסקות אינטרנט ובתקליטורי טקסטים שפעת מזומנים.

"אז שאלונו שובינו דברי שיר ופרוזה". אשרי מי שיקח את כינור הספרות וינפץ אותו בפטיש חמישה קילו בדיוק כמו את הצ'לו של מתילדה, האמא המטומטמת של ארליך, אחד מגיבורי "אבנר ברנר" (בבל, תשס"ג), ספרו המדהים של דרור בורשטיין ברוך הכישרון. בעיקרו של דבר ובסופו, זורם כצפוי כל עושרו הגאוני והפרחחי, על הטקסט הפנטסטי הרב תחומי שבו, שלעתים משעמם אפילו את הסופר עצמו הבז לקורא, אל תהום האבסורד, הריק והניהיליזם. זה המקום שאליו הולכת המוסיקה. כל הנהרות מתמלאים מן המוסיקה והים נותר יבש. לפי תפיסתו הצוהלת של המספר, יילך ממילא כל העולם לעזאזל מחמת הצרעת והשיממון. כך, סתאאאם יתפוצץ לו העולם, כמו במיתוסים הגרמניים או באפוקליפסיות הנוצריות המבשרות מגה-פיגוע ודי.

*

את הבשורה הזו כבר חווינו בצורה הרבה יותר רטובה ואינטלקטואלית ב'סיקסטיז', כשתרגמו בתיכונים שלנו, התיכון של רוני בריזון משינוי, 'צייטלין' בתל-אביב, את קאמי וסארטר לפרוטו עברית-פלשתינית. אך מה התרחש מאז ימי ההיפיס והוודסטוק; הרי ארבעים שנה חלפו מאז. דור המדבר עוד לא מת ועדיין אנחנו באותו מדבר רק הרבה יותר עמוק. מהי חווית הדור הזה, שנולד אחר מלחמת ששת הימים ומקצתו הצעיר יותר אף לאחר שנת 1973, הדור שהבטיחו לו שלום ורק הדתיים ערלי הלב ומדושני העונג, מגדלי הפימה עלי כסל,  מונעים אותו מן  החופש המיוחל ומהחומוס בדמשק ואפילו בבגדד?

*

כאשר דרור בורשטיין מספר על מוסד הדומה לבתי הספר 'מעלה' או 'הימלפרב' הירושלמיים בראשית שנות התשעים, איזה סדר פואטי חדש אנו מהדהדים למציאות שבה אנו נתונים ערב ההתנתקות הנמשכת "שתתפוצץ לנו בפנים" כבר לפחות עשר שנים. ההסבר הניתן הוא שאיננו מתנתקים די מהר כדי להיות סוף סוף הומניסטיים אמיתיים ולא רק "פארודיה  של נאצים" כפי שאומר הפרופ' ישעיהו ליבוביץ המדומיין בספרו של בורשטיין.

כפי שרואים כעת, ההתנתקות עוברת את מהירות האור ואפילו החללית חסרת הטעם בספר "אבנר ברנר", החותרת אל הירח טריטון ובחזרה, לא תצליח לבטל את הגזרה הנדחפת קדימה באמצעות רפי שכל, שהפכו גלוי ראש . בתוך הקומפוזיציה של הספר "אבנר ברנר" מופיעים קטעי המסע לחלל, למציאות הריק, המסע האבסורדי לטריטון, ירחו המסקרן של נפטון, ובחזרה ל'כאן' שאינו קיים עוד. אבל אם כל זה הוא מה שיש לומר, לא רק אמנותית-צורנית, אלא בעיקר תוכנית, הרי שלפוזה הזו יש זקן כל כך גדול, שפשוט חבל על הכישרון האדיר השולל את עצמו.

כל ילד שנולד לתוך המציאות הנוכחית יודע את סוד החורבן עוד בטרם נטל את כפית  הרמדיה הראשונה שהפכה אותו לנטול ויטמין B, לצמח שלף מידלדל וליורם נטול בשר, עגול משקפיים, עטוף בחיתולי הנייר של החד-הורית או הגרושה הטריה, שנישאה בברית הזוגיות. הרך הנולד אינו חשוד בעודף סמכות ואהבת הורים. כך גדלים הסופר או הסופרת משחר יניקת בקבוק הצ'יקו על תוכניות הטלויזיה החינוכיות שעיקרן לא להרביץ אלא לעשות "שלום עם האויב" ואהבה עם הקליפאית המעורטלת. רצח הערבי שמזדמן בספר לאחד הבריונים אינו מנומק מתוך החינוך הפסאודו-דתי אלא דווקא מתוך הרצח של נהג המונית ברמת-השרון.  באמת יש כאב גדול במציאות זו של "חִפצון האדם", המתיימרת להיות מציאות הומניסטית, אבל הכאב מסתיים בסירוס טרם לידה שעה שנקבע שם הוולד כשם מינו ההפוך. כך הדבר גם ביצירות הספרות הנואשות מראש מכל מאבק ב"מציאות הפוסט מודרניסטית".

*

 ביצירות הדתל"שיות לכל הכדורים כמעט יש כתובת אחת: נקמה מדומה ומעמידת פנים בכיפה הסרוגה הקלאסית או הברסלבית, במגבעת הש"סניקית או החב"דניקית בשטריימיל החסידי ובלמדנות הליטאית ובפרט בבורגנות הדתית השבעה או במשיחיות הקוקניקית. ומאידך בכל הספרים הללו יש כמיהה אמיתית או  מדומה לאמונה של ממש. האם אירע משהו שונה בין חיים באר ב"עת הזמיר" (עם עובד, תשמ"ח) ו"חבלים" (עם עובד, תשנ"ח) ובין אמונה אלון ב"שמחה גדולה בשמים"? קרא ולא קרה.

נכון, גם בשוק הזה יש כל מיני באסטות. יש סופרים ויש סופרים. בורשטיין הוא כישרון, גם משה אופיר בספרו "ללכת יומם ולילה" (עם עובד, תשס"ג), אבל כל אחד והקליניקה שלו, או התוכנית שיש לו בטלויזיה או בתקשורת, הרי פעמים רבות זה הולך ביחד. אם אתה איש תקשורת אתה אוטומטית סופר כמו יאכנע יחימוביץ'. רק צריך לצקצק בלשון שכמובן עיתונאות זה לא ספרות.

אבל ישנם כמו דב אלבוים שהתעלקות הארוח שלו בתוכניתו הצמיגה, המגלה אמפטיה פולשנית של סוכן ביטוח לקורבן הנזלל, טובה לאין ערוך מן היצירה שלו. ברור מדוע האבות מ"חיי עם האבות" (עם עובד, תשס"א) אינם שמחים להופיע ליד המשתנה הציבורית בגן הסנהדרין כפי ההעמדה האינפנטילית  בספרו של דב אלבוים. מי שלא מאמין שיקרא למען דעת.

*

לכאורה הסופר הדתי ואף הדתי לשעבר קרוע בין העולמות כמן התלוש, זקן זקנו בתחילת המאה שעברה, אם לא להרחיק לדורותיה של תקופת ההשכלה ולאביריה כמו "חטאות נעורים" של מ"ל לילינבלום ובוודאי "קבורת חמור" או "התועה" של סמולנסקין וקודמיו כמו מנדלי מו"ס מתחילתו ב"האבות והבנים" (1861). אבל שונה הטיפוס הראשון מהאחרון. הסופר הצעיר, הבודד, העני, האקסטרנט, הלמדן בעיר הזרה, אשר אין לו כל אפשרות לקשר עם בית אביו, הבית שנטש ללא דרך חזרה. תעודת בגרות אין בידו, פרנסה אין לו ואף לשון לכתוב בה צריך הוא לחצוב משפת המשכילים או שפת התלמוד, כדי להתמודד עם האידיאולוגיות הציבוריות, הלאומיות בדרך כלל, בין אם הן עדיין סוג של אידיאות דתיות על עם-עולם או סוג של אידיאות על תחייה לאומית חילונית.

לעומתו, הרי הדתל"ש הטיפוסי של היום יושב בתוך מעטפת תומכת ומרופדת, וגם אם הוא חמוץ פנים כי אזל כספו מלבקר אצל נערות ליוויי (כך בפתיחה של "בזמן הזה" לאריק גלסנר [כתר, תשס"ד]), הרי שהעיר הירושלמית בדרך כלל צופנת לו פיתרונות וחסדים לאין-ספור לצורך מציאת פרנסות מזדמנות. זאת מלבד בית הוריו שמוכן לתמוך בילד בן שלושים עד שיתגלה משיח צדקנו. אמנם הוא צריך להתמודד עם קשיי פרנסה, אבל הוא מוקף באלפים מבני מחזורו, בצבא, בתנועה, ברחוב ובאוניברסיטה, החולמים כמו כל צעיר על קריירה זו או אחרת. המחיר לכך הוא הקפיצה, זריזה ככל שתהא, לתוך עולם ההצלחה המזוהה עם תקשורת מתגמלת על ההצטרפות למאמצי השיח שלה במינוי קבע, והסוגרת לעד את פיהם ורעיונותיהם של "האחרים" הלא לגיטימיים. זהו ניסיון שכמובן קשה מאוד לתבוע מצעיר לעמוד בו. לחסום את דרכו במו כישרונו. אם לא שיאמץ לעצמו איזו שהיא פוזה ציבורית נורמטיבית. 

*

לפחות מאז "עת הזמיר" לחיים באר שהיחס בינו לבין ממשיכיו כיום הוא כיחס שבין יצירת גתה לחסמב"ה, אנו נתקלים ביצירות הדתל"שיות שהפכו נוסחאיות וצפויות בעצם קיומן.  אמנם ביוגרפית, הסיר חיים באר את הכיפה, כך לדבריו, רק לאחר רצח רבין, אבל לפעמים הכיפה לא נדבקת לפדחת, גם לא במשאבת ואקום מטרם לידתו הלעומתית כפי שהיה ניכר בספרו "חבלים". אמנם יש לזכור שכל סופר דו-שורשי, אם יהודי-ישראלי או גלותי-צברי ולהפך, יונק את הנוירוזה שלו מן הזהות הכפולה והחצויה שלו. כך במקרה של א"ב יהושע (ספרדי-אשכנזי) או עמוס עוז (קיבוצניק-רוויזיוניסט), ואפילו סופרי המושבה פתח-תקוה שצללי דתיות ההורים רודפים אחריהם כמו ברטוב וקנז, שעולם מחבריהם וגיבוריהם מכוון למחאה ואף הוקעה של העולם הדתי או ה"דתי הצבוע". זהו עולם בורגני או ישיבתי הקשור לדעתם בשביעות רצון עצמית, בתחושת 'בעל-ביתיות' בהמית ובוודאי במשיחיות האמיתית או המזויפת שבה "כידוע" נאחזים דתיים באשר הם, אבל בעיני הסופר המקובל היא הופכת למזויפת או למגוחכת ומתועבת ככל שהיא קרובה לעולם שפרץ לאחר מלחמת ששת הימים, כשהר הבית היה כמובן בידינו.

*

המחאה או הביקורת הללו קורמות עור וגידים בעולמם של מספרים, גיבורי סיפורים בגוף ראשון ומשלחיהם סופרים צעירים, ירושלמים בדרך כלל, שחלק ממוכוונותם היא הלגיטימציה שהם שואפים לקבל מבעלי הטון הנכון. היכן שהיוקרה והכסף הגדול נמצאים, הפרסים והפרסום, התיקשורת  והאג'נדה של הוצאות הספרים, הנתמכת בידי אילי הון הקשורים בצורה כזו או אחרת לקרנות השפע של  פורד, האיחוד האירופי, אדנאאור או ישראל החדשה.

*

משהו מן הפלסטיקה הזו נמצא ב"שמחה גדולה בשמים", הרומן הראשון של אמונה אלון (כתר, תשס"ד, 210 עמודים).

*

הסיפור הוא בין השאר סיפור חייה במבט לאחור, התבגרותה של ילדה-נערה-אשה, שכל קיומה הוא פרי שיבושים במערכות ההוויה, פרי הזיווגים המשובשים בכל הדורות הקודמים. השאלות המקובלות והחוזרות הן איפה היינו אנחנו, פריים של הזיווגים הללו, אם אלו לא היו משתבשים:  מה היה קורה אילו הסבתא הייתה נישאת לאהובה האמיתי או לא מתגרשת בכפייה מקץ עשר שנות עקרות. כך כל בני המשפחה, הדורות הקודמים שנאלצו להשלים עם פיסות התחליפים, אתם הם נאלצים לחלוק את חייהם האומללים או המתחזים לחיים רגילים המחפים על צער תהומי.

בדור הקודם לזה המוצג בספר, התקיימו החיפויים הללו במשפחות החרדיות, שמהן באה המספרת, ובדרך כלל הן קיבלו את הדין ווהעמידו משפחות גדולות וחמות. אבל דורה של שלומציון, גיבורת "שמחה גדולה בשמים", קרוב לתרצה, גיבורת "בדמי  ימיה" לעגנון, שניסתה לתקן את נישואיה המאולצים של אמה. בפרט קרובה שלומציון לגיבורה המפורסמת יותר, תהילה, שזכתה למערכת פרושים סלפניים במיוחד על ידי מורי הדור, בכך שהעתיקו את עלילת קבלת הדין, עלילת הקודש, לעלילת המרד הארוטי. הגדיל לעשות עמוס עוז, בעקבות עדי צמח, ואימץ את הקריאה החתרנית האופנתית, על פיה זנתה תהילה תחת בעלה מפני  שחשבה על שרגא בזמן שהייתה נשואה ליוצמך. כעמיתותיה הדתיות למקצוע הסופרות, גם אמונה אלון עוסקת בתביעת העלבון הארוטי.

*

האשה שלפנינו היא 'ילדה רעה', 'קרציה' בלשונה, הכמהה לאהבה. היא מציפה את הספר בשלושה סוגי קלישאות, הקלישאות הימניות, הקלישאות הקוקניקיות והקלישאות השמאלניות מן המדור "כך הם מדברים". העלילה הדרמטית נעה בין הקלישאות ומנסה לגבור עליהן באמצעותן.

*

וכאן המקום לגילוי נאות: בתחילת שנות התשעים הוצאתי לאור שלושה ספרים בעריכתה של אמונה אלון, שהייתה אז מנהלת ומקימת ספריית בית-אל. בספרים אלה השקיעה אמונה אלון ימים ולילות רבים ומאז אני חש כלפיה אסירוּת תודה. משום כך לא ידעתי כיצד לכלכל את הרומן שלה, שנשלח בלווית הקדשה אישית: "עלילה מסוג אחר (אני מקווה..)". אחד מן הספרים שערכה עבורי היה "עלילה'- ספרות הכיליון הישראלית" (בית-אל, תשנ"ב), קובץ מאמרים, מסות וביקורות קצרות שהצביעו על עלילת הדם הסובסטנטיבית, ההכרחית, הנרקמת בסיפורת הישראלית הטיפוסית נגד העם והארץ מחמת הפוזיציה הצברית-אנטישמית במהותה, שהיא המשכה הבלתי נמנע של הספרות העברית. עלילה זו מוליכה לכיליון שתהליך אוסלו החל למצותו ככינוס נכסים, גילום הכרחי של אותה עריקה רוחנית מכל עניני "ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל".[1]

*

 קראתי את "שמחה גדולה בשמים" והנה זו לאה. אותה העלילה, רק שכאן היא באה מבפנים, ומכיוון שכך, מכאיבה פי כמה. באותם ימים, ראשית שנות התשעים, חשבנו על שפע תוכניות מו"ליות, שאחת מהן הייתה להוציא לאור כתב עת לשירה של משוררים דתיים, שאכן יצא לאור באופן חד פעמי בשם 'עלעול', מעין מענה ל'דימוי'. הנחנו, אמונה אלון ואני, שישנה שירת קודש גם בזמננו. אמנם היא לבושה בלבוש חול, אבל מחפשת את הקודש הנעדר. לימים למדתי שכמעט כל המשוררים והמשוררות הידועים בציבור כדתיים ודומיהם רק משתמשים בשרידי הקודש על מנת לבערו, ומשרתים למעשה את הכוחות הליבידונאליים האישיים שלהם.

 בשלהי אותה תקופה סיפרה לי אמונה אלון על כך שהחלה לנסוע לבאר שבע לשמוע הרצאות אצל הסופר עמוס עוז. ספריית בית אל נמכרה, ריבים קשים נתגלעו בין ראשי ישיבת בית אורות, הרבנים חנן פורת ובני אלון. החבילה נתפרדה ובני אלון הפך לפוליטיקאי, בעוד שחנן פורת חזר להטעים לציבור מעט מן האור שאינו מצליח לגרש את חושך ההתנתקות.

*

"שמחה גדולה בשמים" הוא בראש ובראשונה מסע נקמה והרס. ספר שאי אפשר להתעלם ממנו, מחמת הפצצה החברתית שהוא מטיל כמבשר, מממש ומקדם את כל ההתנתקויות העתידיות. ואכן הספר צריך לגרום גם לחשבון נפש פנימי ולא רק לפרצי זעם כפי שאולי המשתמע מן השורות הקודמות. שלומציון ואמונה אלון משמיעות ביקורות ומחאות שיש להן תוקף; מקלישאות לא בונים חומה, והנה לכם עוד קלישאה. אנסה לשלב בתוך הדברים ביקורת ספרות הכרוכה בשאלות הפוליטיות והקיומיות של חיינו.

*

הספר, המוקדש לעמוס עוז, בא לרצותו כמנחת ביכורים למורה רוחני. בקריאה ראשונה ושוקקת סיימתי את קריאתו של הספר המרתק בטיסה וכבר עד רומא סיימתי. הייתי מזועזע ונתון בסערת רגשות קשה. סתירה מינה וביה. "אויבי איש אנשי ביתו", סימן של גאולה בידך. אך מה לי לבגוד ברגש התודה שאני חש כלפי אמונה אלון ולהוציא דיבת ספרה ברבים. האם זה רק רומן טיסה שקונים בכריכה מוזהבת ובולטת בסטימצקי, בסטסלר טעון הסרטה, הכתוב כמלודרמה קיטשית מובהקת, טלנובלה כרומן, כסיפורי הסופרות החרדיות או החרד"ליות לשעבר דוגמת יוכי ברנדס ואחרות, המיוסד בעידן הפמיניסטי השוקק על אדני החתרנות, הניו אייג' והמסחריות? כן בהחלט. אבל הספר הזה הוא הרבה יותר מזה.

זהו ספר חשוב שאינו נופל ברמת משמעותו החברתית, אבל נופל ברמתו האומנותית משאר יצירות הסופרים הירושלמיים בני הדור ובראשם חיים באר, ובוודאי שאינו נופל מספרי הרב, עמוס עוז, ועל כך ראה ב"עלילה". כאב הקריאה רלוונטי לא רק לרגש הפרטי הנעלב, ולא רק לאלפי המתנחלים הנידונים לקרוא בו, אלא עקב התוצאות הלאומיות ההרסניות של הרומן, המספק הוכחה קשה נוספת לריבונותו של הזרם הישראלי, האנטי-ייעודי בפרהסיה הרוחנית.

*

כאמור, הספר בנוי על מסע הרס ולעג לכל מה שנחשב קדוש בסביבתה הקרובה של אמונה אלון. הטון המוליך של הספר הוא טון פארודי של הגיבורה שלומציון דרור, אשה כבת ארבעים, 'חוזרת בשאלה'. אילו הייתי עמוס עוז לא הייתי מתרצה למנחה המותירה אהבה ומחויבות לעולם שהותירה שלומציון מאחוריה, הניכרות בהזדהות עם בתה מיה שחזרה בתשובה. טון החיקוי הלעגני מקביל בין הסופרת למושא כתיבתה: כפי ששלומציון מְחקה אברכים ואברכיות תולעיים, כך מְחקה אמונה אלון את שלומציון השמאלנית הזדונית כמו את כל המחוברים מצד ימין לטבורה של מרכז הרב.

לעתים יש הפרדה מסוימת בין המספרת לסופרת, היודעת לנתח לנתחים את מניעיה הנסתרים של גיבורתה, "המספרת הבלתי-מהימנה" שלומציון, כמו חנה גונן המשוגעת, גיבורת מיכאל שלי לעמוס עוז. שלומציון הייתה מאורסת לפני עשרים ואחת שנה לבחור הישיבה הציונית הגדולה, יאיר בירמן, וקשורה בו בעבותות אהבה שמים רבים לא יכבוה, מאז הילדות המוקדמת בשכונה המשותפת, והנה בא ראש הישיבה, בן דמותו של הרב צבי יהודה וקרע את ברית האירוסין ערב הנישואין בין יאיר התמים לשלומציון .

 הנה סוף סוף נשתכנעתי בגדולתו של ראש הישיבה. לא מספריו של הרב שלמה אבינר אלא דוקא מספרה של אמונה אלון. עד כמה הרחיק ראות כאשר בשתיקתו החזקה יותר מדיבוריו (כאבחנתו האירונית המוקדמת של הארוס יאיר), בהימנעותו העיקשת של הרב מלברך את הזוג לקראת נישואיו ובהתעלמותו המופגנת והאכזרית מאין כמוה, משלומציון שבה הרס את הקשר שבין יאיר לשלומציון. יאיר, שניצל משלומציון, נידון להגשים את עצמו, כלומר להיות מגושם, בעל עורף פר, המקים את ביתו בהתנחלויות "המיותרות" "שסיבכו את כולנו" כלשונה של שלומציון ואילו היא שחייה נהרסו, יצאה כסופת טורנדו למסע נקמה בעצמה, ברב, בישיבה, בתלמידיהון ובתלמידי תלמידיהון ובעיקר ב"סדיסט" כלשונה, האחראי לכל המשוגות, אלוהים בכבודו ובעצמו, שאותו היא מחרפת ומגדפת על התחבולות התיאטרוניות ועל הסדיזם שבו הוא מנהיג את עולמו ונותן לברואיו השוטים לכרכר למענו על "ערמת הטינופת" כלשונה.

*

אחד הדפוסים התבניתיים והפסיכולוגיים המעמידים את הרומן, הוא הווידוי כחשיפה פנימית של תהליכי הסתבכות קשים. תולדות חייה וחשבון נפשה של שלומציון נחשפים תוך התוודעות דימיונית למיה, בתה הילדותית והלא מעוצבת אומנותית של המספרת שלומציון. מיה מודיעה לאִמה בפתיחת הדברים כי היא עומדת להנשא לאריאל, בנו של הרב יאיר בירמן ואשתו לאהל'ה. בירמן, רב ידוע בציבוריות המתנחלית שברומן, היה כאמור אהוב שלומציון שנקרע ממנה, והנה הדור החדש בתעלוליו של קופידון ושותפו בעל כל המסכות "מגשים את אהבתו" ומתגבר על משברי הדור הישן. בסוף הספר מצטרפים ווידויים נוספים אחדים כדי לפתור את הסבך הרגשי והביוגרפי: האם ישנה אהבה בעולם? מה זאת אהבה וכו', תוך נסיון לפתור את חידת שיר השירים, חידה החוצה את הרומן וזוכה לרפלקסים שונים של יהודים וגויה בריאה אחת ברומן.[2]

*

בסעודת ליל שבת עם הורי החתן חושפת שלומציון את פצעיה ללא כל ריסון. הרב יאיר רודף אחריה, ובשני נאומים שונים הוא מגלה שאין הוא אוהב את אשתו ושכאן ועכשו הוא משוכנע כי שוב אין עיכוב מצדו של הצדיק שכבר נסתלק מן העולם. הוא מנסה לסבר את אוזנה של שלומציון מדוע לא נאבק על חתונתם ומדוע ויתר עליה בקלות יחסית. הסיבה נשמעת מופרכת ומלאכותית, כמו מצוטטת מספר לייעוץ בזוגיות, והיא מפני שלא האמין - בגלל רגש נחיתותו ובגלל פרשנותו את עמדת ראש הישיבה - ששלומציון אוהבת אותו באמת, הוא חשב אותה לאשה תלותית וזו כמובן אינה אהבה (קלישאה נוספת). בנוסף ישנו הווידוי הדוחה, אבל האמיתי של לאה'לה המתוקה, אשתו של יאיר, שהיא מכשפה גדולה בהרבה משלומציון, כיצד 'תיחמנה' את ביטול האירוסין ואת שידוכה ליאיר בירמן. מתברר שגם היא אינה מתה על בעלה ונושאת את עיניה לאחר. א שיינע מישפוחע.[3]

לאחר פרידתה הכפויה מאהובה נמשכת המספרת לחופי סיני החופשיים של רוזי, מפקדו של יאיר שבנה לו בחוף טריטוריה שנקראת חופש. חוף החופש. לאחר שחרורו נטע רוזי, הוא מרדכי רוזנברג, המפקד הנערץ והיפה, את אהלי אפדנו בחופי סיני, שם ביקרו אותו יאיר ושלומציון בטיול אירוסים בלתי נשכח.

יש לציין שרוזי נולד כתוצאה מטעות בזיהוי של אביו הלוחם שנחשב להרוג. זה עלה מן המתים, חדר אל בית האבלים הנעול דרך חלון בית השימוש וירד למיטתו. באותו לילה נהרה רוזי. עניין בית השימוש הוא כמובן עניין הגאולה הנלעגת דרך הביבים. לבסוף חזר אביו של רוזי לקרב ונהרג באמת. זהו אחד מתעלולי האלוהים החביבים על הסופרת, כדי להראות עד היכן הוא מסוגל להגיע. יחד עם זאת רוזי הוא האדם הישר שבספר שכל הדוסים לא ישוו לו.

 משנתפוררה החבילה עם יאיר,שמה פעמיה שלומציון המתמוטטת לחוף של רוזי וכפתה אותו להיות אבי בתה מיה. לאחר שנתחוור לה בצייקנותה הנפשית כי לא זכתה לחופש מזיכרון אהובה יאיר, בעיקר מפני שהתקנאה בירך חברתה הבוגדנית, התגרשה בגירושין עקשניים, כואבים ומיותרים מבעלה רוזי, ובחרה בדרך החופש.

*

בספר ישנה רשת סבוכה למדי של מוטיבים, קונספציות ונושאים המעניקים לו ממדי עומק, על אף מלאכותיותם של רובם, פרי המוּדעות היתרה שיש לסופרת באשר למבנה היצירה, סיבוכיה והתרתה. בעיקר בולט מוטיב עיוותי הנישואין או האהבה של הדורות הקודמים ופיתרונו, מה שנקרא אצל עמוס עוז "העלבון הארוטי". מוטיב אי השליטה בזיווגים משמש ביטוי להתעללותו של הקב"ה ביצוריו, או של האלוהים המקולל ביצירה.[4]

ההסתבכויות והעיוותים מוליכים אפוא ללידתם הפיזית והרוחנית של גיבורי הרומן. המספרת נולדה מכמה דורות של זיווגים כושלים באופן מחפיר. כל דור נועד לחיות את עריצות הגורל או התעללות האל מחדש. גם על הזיווג החדש, זיווגם של דור הבנים בידי שמים, המגשים את האהבה שנכשלה בדור הקודם, מתבוננת המספרת כהתעללות נוספת, אם גם בהשתאות ובחידתיות, בהשלמה ובאהבה. כאן נכנס מימד נוסף ומרתק בסיפור והוא מוטיב שיר השירים ופרשנותו, המופיע לכל אורך הרומן. כידוע לקוראים הקוקניקיים ואוהדי משנתו המנוגדת של  הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ישנן שתי פרשנויות דומיננטיות בחוגי החרד"לות הנורמטיבית והמודרנית.[5] שתי הפרשנויות הללו, לצד אופציות נורמליות, מתחרות על תעתועי האהבה בסיפור, ושתיהן מתגשמות.

אחד מחתני התחליף, סבה של המספרת, סבא דוויד האהוב, נפטר. הנכד משאיר על השולחן פתק "סבא נפתר". אכן, בתוך מסע ההרס יש גם מסע פתרון, אבל הוא אינו פרופרציוני. הסיפור מסתיים בהרס, שניה לפני רצח רבין.

*

לאחר שבת ההיכרות עם הורי החתן והכלה, כולם לכאורה מאושרים. לאחר כל הווידויים, נפתרו החידות, אבל עננים כבדים מתקשרים בשמים והקריין מודיע ברדיו על סיומה של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. אשר יָגוְרו חלק מן הנוכחים בשבת אֵרע. ההנחה הייתה כי אם רבין יירצח המדינה תהרס. רבין נרצח! האם המדינה נהרסה? התשובה לכך נמצאת בעיצומה. אך האם השאלה עצמה נכונה? או שמא נשאל מי רצח את רבין כפי שעדיין שואל בעלה של אמונה אלון. כלומר האהבה המתקתקה שבה אמנם לפרוח בדור הבא, אבל האל,שכביכול מתנכל ממרומיו,ממשיך בדרמת ההתעללות.

גם בתה הבובתית של המספרת, זו "שגידלה אותה בשארית כוחותיה" (ביטוי יאכענאי ירושלמי מובהק), האם תזכה לחיי זוהר חיי תום בהם תהיה השכינה שורה, לא בגלל אריאל הצעיר שאיננו יודעים עליו דבר פרט לכך שהוא חמוד, אלא מפני שהוונדלים, כפי שציין ראש השב"כ אבי דיכטר, רוצים לשתות את הדם; או בגלל שההונים מן הייבסקציה שפשטו על היהודים לא יתנו להם מנוח.

*

בסיפור יש שפע של הנמקות לאישיותה של שלומציון ולהתנהלותה. אחת החשובות שבהן היא תרומתו של אבי המספרת, הפרופסור למקרא אברהם דרור, לעמדתה המרדנית. כרגיל בספר, מדובר בחרדי ירושלמי שנתפקר, החוגג בעולמו של הקב"ה ומת מסרטן. לאורך כל הסיפור מתעבת הבת את אביה. היא חשה כבת מכוערת ומיותרת המאכזבת את אביה, ושונאת אותו גם בשל בוגדנותו שהשפילה את אמה. אבל ברגע האמת, ברגע מותו של האב מצליחה אמונה אלון לעצב סצנה נפלאה שבה האב הגוסס, שאינו יכול לדבר, מבטא את רצונו האחרון בנהמות ובתנועות. בקשתו היא להניח תפילין. כל הסצנה היא סצנה של התגלות שאותה מספרת שלומציון לרב יאיר בירמן חמיה-מחותנה, אבי חתנה. מסקנתו של הרב יאיר בה הוא מנחם את שלומציון   היא שבעצם שלומציון לא שנאה כל כך את אביה כמו שהיא נהגה להתפאר; היא רצתה בסך הכל יחס. דומה כי כך גם ניתן להתייחס אל הגידופים על א-להים הממוקף על ידי הסופרת. אולי באמת אין צורך להתרגש מהם כפי שקרה אתי. אחרי הכל גם הסופרת מבקשת יחס.

לפי ספרה של אמונה אלון, גם אלהים יכול להתחיל להניח תפילין שעליהם כתוב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אלהים צריך לחזור בתשובה כלשונו של דניאל ב"ח אחד מגיבורי אורח נטה ללון של עגנון ואז אמונה אלון אולי תסלח לו.

יהודה אמר על תמר צדקה ממני. גם אני מבקש לומר אולי צדקה ממני. לא רק מחמת חולשת הדעת או דחף של התפייסות, אלא מתוך הרגשה עמוקה שעץ יהודה ועץ אפרים עדיין לא הגיעו לנקודת האהבה שטרם חפצה. והפירושים החרדיים לשלושת השבועות עדיין מהדהדים על אף תופי הטם טם של השבט. וגם אם חפצה הרי שאנו בכוחותינו האנושיים הדלים לעולם נחמיץ את השעה.