מרגלית הר-שפי, העבדות והחרות.

ב"ה ב' ניסן תשס"א

"דפקנו אותם שוחים בים, ודפקנו אותם ביבשה?"                           עובדי שגרירות ישראל בוושינגטון, נדהמו לשמע המילים. היום יום העצמאות, ובמסיבה החגיגית מתאר כל אחד מהנוכחים  בתורו את מעשיו ביום הקמת       המדינה. והנה מכל אירועי התקופה - בוחר השגריר  רבין , דווקא ארוע      מאוחר יותר - את רצח מעפילי האלטלנה - בכדי להתהדר בו.                

מדוע הייתה צריכה מרגלית הר-שפי לקום לזכרו של איש כזה? כל אדם שלא     איבד את שווי משקלו המוסרי תחת הבליץ השמאלני המתוקשר שלאחר הרצח? היה  נותר במקומו בדיוק כפי שנהגה מרגלית.                                  "היא הייתה מבולבלת" ? הסבירה דודתה המסורה - אמונה אלון - בשידור רדיו ביום המאסר. "היא היתה רק בת 19 והרגיזו אותה, אז היא עשתה את השטות    הזו?אבל היא מצטערת?"                                                

נכון נהגה מרגלית כשנותרה יושבת במקומה. היא שמרה על חרותה, ועל כולנו  להיות גאים בה. השטות האמיתית היא הנסיון לגונן עליה באמצעות התרפסות   בפני ההגמוניה השמאלית, באמצעות הטענה כאילו נעשה הדבר מתוך רוח שטות   צעירה. קו הגנה זה ? הוא שהוליך את מרגלית לתוככי בית הכלא. אם הייתה   מרגלית מתעקשת להוכיח את צדקתה ? היו מנגנוני החושך מרפים מאחיזתם,     ומחפשים קורבן אחר, ומרגלית היתה היום חופשיה. כך טיבן של חיות טרף הן  אינן מתעסקות עם האיילות החזקות והזריזות. אך אם נשבר העיקרון, ואנשי   האמונה מקבלים שצריך לקום לכבודו של אדם שכזה, אז את הקריטריונים       המוסריים קובע החזק - לא הצודק. ומכאן כבר אין דרך חזרה ? ברגע שנקבע   העיקרון, מרגלית הפכה לכלי משחק ? לעכבר בידיו של החתול. ההתנצלויות    הללו הפקידו בידי החזק (השב"כ, הפרקליטות, התקשורת, בתי המשפט ?) את    הלגיטימציה לקבוע את חוקי המשחק ולהפעיל אותם כנגד מי שליבם חפץ. כאן   איבדה מרגלית את חרותה ? זמן רב לפני שנכנסה בשערי הכלא, כאן היא איבדה את חרותה והצטרפה אלינו - המבוססים ממילא בביצת העבדות.               

למותר לציין שגם ההיפך הוא הנכון. ובאותה עת בה מאבדת מרגלית את חרותה, זוכה 'ליהי' (שותפתו של רעי חורב לרצח אסף שטיירמן ז"ל) בחרותה. ובאותה עת שיורם שקולניק איבד את חירותו ? זכו רוצחי יהודים בחירותם. ככה זה.  כשמתקבל עקרון עבודת האלילים העצמית הזו הזו, כש "לי יאורי ואני        עשיתיני", כשהחוק האנושי והמוסר מתאחדים, וכשאפילו אנשי האמונה         מתכופפים בפניו ונותנים לו את הלגיטימציה הדרושה ? כולנו עבדים.       

הכישלון אינו של מרגלית, הכישלון הוא שלנו. של החברה האמונית הסובבת    אותה. נכנענו למושג המזוויע שלטון החוק, וזנחנו את שלטון המוסר. קיבלנו על עצמנו את מוסרו הסדומי של היריב האידאולוגי, את הלגיטימציה הבלעדית  שלו, ויש מי שאפילו בכינוי 'קדושה' יכנה את מנגנוני החושך הללו. במקום  לתמוך בעמידתה של מרגלית על חרותה ? משכנו אותה אל ביצת העבדות שלנו.  

כך הוא טיבה של החירות, אין היא נשללת מהאדם באמצעות חומות וגדרות תיל. היא נשללת ממנו כאשר הוא מקבל על עצמו את רגשות האשמה.                

היציאה מעבדות לחרות מתחילה בראש. ההתנהלות סביב מרגלית מוכיחה כי עוד  רחוקה הדרך לחרותו של הציבור האמוני. אך אין לנו ברירא ועלינו להתמיד   וללכת בה משום שציבור זה הוא היחיד הנושא בקרבו את הקודים  ליציאתו     בדורנו של עם ישראל כולו, מעבדות לחרות.