|
רק ביום ו' לפני הצהרים, 12 שעות אחרי הפיצוץ, יכלו מחלצי פיקוד העורף
להגיע בעזרת הציוד הכבד אל שתי נשים לכודות, אולם בעבור אחת מהן זה היה מאוחר, היא
מתה לעיניהם. בשעות הקריטיות להצלתה עצרו המצרים את הציוד במסוף הגבול. גם
אמבולנסים רבים עוכבו, ומי יודע כמה פצועים שילמו על כך בחייהם. ניצול מ"ראש השטן"
(איזה שם!), שהוליך בריכבו פצועים, עוכב 5 ק'מ לפני טאבה במחסום מצרי. לשוא היו
התחנונים לאפשר להציל את הפצועים, ונאלצו לפרוץ את המחסום. גם אמבולנס ישראלי
שהוזמן בפלאפון, עוכב ע'י המצרים. אחת הפצועות מתה בדרך לבית החולים. עדי
ראייה דיברו על "אטימות", "התעלמות", "אי התחשבות", "חוסר יוזמה", "יחס גס", "גרירת
רגלים".
ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" תבע להגיש למצרים אולטימטום, כדי למנוע זוועות דימום למוות כמו בראס בורקה ובקבר יוסף. איננו יודעים, מה עבר בין שרון למובארכ בשיחותיהם. לא מן הנמנע, ש"שיתוף הפעולה" הושג רק אחרי לחצים, אולי גם מצד ארה'ב.
לו נתקלו קורבנות יהודים ביחס בלתי אנושי כזה בכל מקום אחר בעולם, הכל היו מדברים על אנטישמיות. בישראל מתבקש גורם נוסף - האיבה למדינה הציונית. העובדה, שאיש בישראל לא פיענח את ההתנהגות המצרית האכזרית כיחס אל אויב ואל היהודי כפי שהוא מצטייר בטלוויזיה שלהם, מלמדת משהו על עומק התסביך בנפש הישראלית. קשה לה להפנים, שגם אחרי מאה שנות ציונות, הגוי עדיין רואה ב"ישראלי" יהודי במובן הכי "גלותי" של המילה. יש גם מי שקשה לו להשלים עם האמת המרה, שכך נראה "השלום", שתמורתו החזרנו להם את סיני.
שרון וממשלתו מרחיקים לכת מעבר לכך, מנהלים מסע של טיוח, טשטוש וחיפוי על מעשי המצרים. את הטון נתן שרון: "חשוב, שלא תישמע ביקורת על שיתוף הפעולה עם המצרים". זאת, בהתאמה מעניינת עם יצחק הרצוג מן העבודה, שאמר: "אסור לפגוע בכבוד המצרי". שר החוץ מצא למצרים תירוץ מקורי: "כניסת כוחות זרים למדינה ריבונית אינה ענין של מה בכך". שיספר זאת לתורכים ולרבים אחרים, שקיבלו את יחידת החילוץ של צה'ל, על מדיה, בשמחה ובתודה. המח היהודי המציא עוד תירוצים : "ביורוקרטיה", "חוסר קשר", "הבדלי תרבות ומנטליות", "ההנחיות מקהיר לא הגיעו לשטח". לשיא הצביעות הגיעה לימור לבנת: "המצרים פעלו באופן ראוי, כמיטב יכולתם". שרה נכבדה, אלו היו רוב הקרבנות מבני עמם, או אירופים, המצרים היו נותנים להם לגווע כך, לילה שלם?
שרון, בהבלחה פתאומית של אישיותו הישנה, הדגיש בממשלה שאם כי מעשה הטרור היה איסלמי, הוא בכ'ז כוון "נגד יהודים". אולם, למרות תובנה זו הוא מתעקש שלא לראות בהתנהגות המצרית גם אלמנטים אנטי-יהודים ואנטי-ישראלים, וטעמו עמו. הוא חייב לטהר אותם, מפני שהוא מתכוון למסור להם – במסגרת "ההתנתקות" - את המפתח לבטחוננו: המצרים הם האמורים למנוע העברת נשק לרצועה, לרסן את ארגוני הטרור, לאמן צבא פלסטיני ולפקח עליו. שרון אינו סומך כנראה על התקשורת, שתטמטם את הציבור במידה כזו, שלא ישאל כיצד ניתן להביא לקירבת אשקלון את מי שנהג בנו בליל הדמים ברשעות כזאת? והציבור עוד עלול להיזכר בעזאם עזאם, בשגריר שאיננו, בסידרת "זקני ציון" בטלוויזיה שלהם, בחרם שהטילו על מסחר ותיירות וכל מגע חברתי ותרבותי, בהתחמשות העצומה שלהם, השקולה כנגד כל מדינות ערב ביחד, בעויינות שלהם מעל לכל בימה בינלאומית, וגם בנשק החבלני הזורם משטחם דרך המנהרות, תחת עינם הפקוחה .
היסטוריונים ישברו את הראש, איך היה יכול שרון להתעלם מכל זה. הם גם ינסו למצוא פשר, מדוע חס על כבודם של המצרים, בעוד הם אינם חסים על חיינו.
אולם לעם ישראל, במדים ובלא מדים, שהתנהגותו בליל הדמים היתה מופת של ערבות הדדית וכושר מעש, יש סיבות טובות להיות מודאג מן "הפרטנר" החדש של שרון, שהאמת עליו נכתבה בדם על קירות "הילטון-טאבה".
ידיעות אחרונות
9.10.2004
|
