למען אשר יצוה את בניו

הפרטת החינוך

מאז שנאמר על אברהם אבינו: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" היה החינוך בישראל מוטל על ההורים.

וכן נצטוניו בפרשת שמע: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

בתקופת החשמונאים אנו מוצאים פעם ראשונה דאגה למעין ממלכתית בחינוך כאשר שמעון הצדיק ולאחריו יהושע בן גמלא התקינו שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. דאגה זו נבעה משום שמי שלא היה לו הורים לא למד.

לדעתי תקנה זו נתקנה על רקע מרד החשמונאים כאשר אלפים רבים של לוחנים נפלו בקרב והשאירו יתומים דבר שהפך להיות בעיה לאומית.

בכל אופן גם לאחר תקנה זו ועד קום מדינת ישראל החינוך היה פרטני ופרטי. אמנם בכל קהילות ישראל היה תמיד חדר ציבורי שבו למדו ילדי העניים אבל בדרך כלל רמתו היתה נמוכה.

אגב מדברי אדמ"ור הזקן השוע שלו משתמע שהעדיף מצב שבו הקהילת תממן את לימודם של העניים והיתומים אצל המלמדים הפרטיים תמורת תשלום.

אומנם הקהילה מחוייבת לממן תוכנית לימודים מצומצמת בלבד.

החינוך הממלכתי של היום מעורר אי נוחות רבה בכל שכבות הציבור.

לדעתי הסיבה העיקרית לאי הנוחות אינה רמתו הנמוכה אלא ממימד הכפיה שבו. הוא מעין תבנית אחידה המאלצת את כולם ללמוד אותו הדבר ללא יכולת "לתפור" תוכנית לימודית אישית. לכל אחד לפי רצונו.

זה דומה למצב שבו כולם חייבים לקנות אותו בגד  - אין ספק שהטענות ומענות יעלו לשמיים. לא כל כך בגלל איכות הבגד אלא בגלל הכפיה על כולם לרכוש את אותו בגד. אנשים יחפשו כל מיני פגמים ובני פגמים פשוט כדי להתשחרר מהחובה לקנות את הבגד שכולם קונים.

זה מה שקורה בחינוך - השביתות וההשבתות נובעות הטענות והמענות נבעות בסופו של דבר מכך שלהורים למורים ולתמידים אין יכולת לקבוע בעצמם מה ילמדו כיצד ילמדו מתי ילמדו והיכן ילמדו. המדינה מאלצת אותם להכנס לתוך תבנית אחידה וזה הדבר שנגדו הם מתמרדים.

הפתרון – מילטון פרידמן.

עם זאת, אין פרוש הדבר שהמדינה אינה צריכה להשקיע בחינוך כלל ולהשאיר אותו להורים בלבד.

סביר להניח שהורים רבים לא יכלו לממן בעצמם תוכנית לימודים מספיק רחבה ועדכנית וגם לא יכלו לשכור מורים מתאימים.

אבל בכל זאת ניתן ללכת בדרך בנתיב שבו המדינה משקיעה ובכל זאת האחריות הסמכות וחופש הבחירה נשארים בידי הצרכנים – ההורים והתלמידים.

תוכנית מעין זו, שלדעתי גם תואמת את דרכה של תורה, הגה פרופ' מילטון פרדימן בספרו "קפטיליזים וחרות".

כדאי גם להעיר שהוא בדק ומצא שהשקעה בחינוך היא אחת ההשקעות המשתלמות ביותר לחברה. הן מידית בכך שההורים יכולים ללכת לעבוד או בכלל לטפל בעניניהם והילדים מטופלים כראוי. והן עקיפה בכך שהתלמדים תורמים לחברה במקצוע שירכשו וביצירת אזרחים הנושאים את החברה על כתבפיהם.

עיקרה של התוכנית היא שכל ילד יקבל יחידת תקציב.

יחידת תקציב זו תעבור למוסד החנוכי שבו הוא לומד. ההורים יוכלו לבחור לאן לשלוח את ילדם  וגם להוציא את ילדם מבתי הספר בכל עת ויחידת התקציב תעבור איתו. גם בית הספר יכול לבחור תלמידים ולדחות את שאינו רוצה בהם ובכך כמובן להקטין את התקציבים הזורמים אליו. 

תוכנית זו גם תגדיל את שכרם של המורים כיון שהם הם שמביאים את הכסף את התלמידים ואת המעמד של בית הספר. מעמד המורים יהיה כמעמד אנשי המכירות בחברה פרטית שהם הם שנושאים את החברה על גבם ומקבלים את מירב התגמולים.

עם זאת, גם מילטון פרידמן מודה שיהיה צורך בהתערבות ממלכתית בתחום החינוך המיווחד וכן במקרים חריגים ובלתי צפויים וגם בכך הוא תואם את דרכה של תורה כפי שהיה נהוג בקהילות ישראל מאז ומתמיד.

במדינת ישראל של היום.

על מנת שלא להשאר בתחום התאורטי בלבד ניתן כאן מעין מבנה סכימטי איך צריך להראות החינוך במדינת ישראל של היום.

תקציב החינוך הוא בערך עשרים וחמישה מליארד ₪  בערך, מספר התלמדים הוא

כמליון בערך . לאחר שנפריש חמישה מילארד ₪ לצרכים שונים של משרד החינוך הרי נשאר לכל תלמיד יחידת מימון שנתית של עשרים אלף ₪ שהיא בערך אלף ושבע מאות ₪ לחודש.  כל הורה יוכל לרשום את בנו לכל בי"ס שיחפוץ בו או להקים בי"ס משלו או לשכור מורה פרטי שילמד בבית. התקציב יעבור באופן חודשי לפי הדיוח של ההורים למוסד או למורה שאליו ההורים ידווחו.

משמעות הדברים שמורה שעומד לפני כיתה של עשרים תלמידים יקבל מידי חודש שלושים וארבעה אלף ₪.  כמובן שלא הסכום כולו יגיע למורה אלא רק כמחצית ממנו השאר ישמש את בית הספר להוצאות שונות אבל עדין משכורת של שבע עשרה אלף ₪ בחודש היא מכובדת בהחלט. בית הספר והמורים יאלצו לעמוד במצב של תחרות חופשית ושוק פתוח וכך יאלצו להשתפר בלי הרף אחרת פשוט יסגרו מיד. מורים טובים יקבלו שכר סביר בגלל שהם הם שמביאים לבית הספר את התלמידים. יהיה צורך בהכרח לטפח ספרי לימוד ותוכניות לימודים כדי לעמוד בתחרות של שוק חופשי ולהתמודד על שביעות רצונם של ההורים.

נוסף לכך תסלק דרך זו חלק גדול מהטענות ומענות בין חלקים שונים בחברה.

בציבור הדתי משוכנעים שהם מקופחים החילוניים משוכנעים שהם מקופחים החרדים משכונעים שהם מקופחים.

בשיטה המוצעת תהיה יחידת מימון אחידה ושוה לכל ילד והחיכוכים בין חלקי האוכלוסיה יקטנו הרבה.

אגב, לפני מים אחדים היתה לי שיחה עם מישהו מכאן וציינתי שאנו מופלים לרעה בחינוך הוא השיב שזה לא נכון אני פשוט לא יודע מה אני כן מקבל ונתן כמה דוגמאות מענינות.

כלומר, במצב הנוכחי אף אחד לא יודע מה הוא מקבל באמת ומה לא. בשיטה המוצעת הכול יהיה שקוף ברור וחד משמעי.

תוכנית ליבה.

רבים התומכים באופן עקרוני בתוכנית רוצים לצרף אליה תוכנית ליבה של מקצועות הכרחיים.

לדעתי זו טעות. בחברה כשלנו לעולם לא יוסכם מהי תוכנית הליבה וצריך להשאיר זאת להורים.

למשל, במסגרת תוכנית הליבה של משרד החינוך היום נדרש ללמוד שפה זרה. החרדים פתרו את הבעיה בכך שהארמית והיידיש הוגדרו כשפה זרה. הדבר מלמד את חוסר התוחלת בנסיון של מוסדות המדינה להתחכם להורים –  ההורים הם שצריכים לדאוג לחינוך בניהם לא המדינה שדאגתה רק מזיקה.

תוצאות.

תוצאות השיטה לדעתי יהיו שהחינוך הממלכתי, הממלכתי דתי, הפרטי, והעצמאי יתפרקו בעצם. בכל בי"ס ילמדו תמהיל של לימודי יהדות עם ישראל מדעים וטכנולוגיה לפי דרישות ההורים שבמקום.

ההערכה האישית שלי שילמדו הרבה יותר יהדות ולימודי עם ישראל מאשר היום וכן רמת הלימודים במקצועות המדעיים טכנולוגיים תעלה פלאים ומה שלא פחות חשוב שביעות  הרצון של הצרכנים ממערכת החינוך תהיה פחות או יותר מלאה.

להשלמת הענין קישור למאמרו של מיכאל פואה מזכ"ל מנהיגות יהודית.

http://www.manhigut.org/content/view/839/