סירוב פקודה

–        אסרב, כמובן !

–         מדוע ? הרי הפקודה היא פקודה, והצבא הוא צבא!

קשה  היה להבין הבדל ממשי בין חילול שבת ללא צורך מבצעי לבין התנכרות אכזרית לעמנו ולארצנו. ואם נקבל פקודת גירוש היהודים בשבת דווקא, מה  יעשה "המרכזניק" המושבע ?

והיו דברים מעולם, דווקא לא  כל כך מזמן, ברמת גלעד...

במבט שני, ההבדל בכל זאת קיים, ולא לטובת גירוש היהודים. אם החייל מסכים להכין למפקדו קפה בשבת, הוא מחלל את שבתו, אבל מעבר לכך אינו גורם נזק לאיש. אולם  אם הוא מגרש יהודים מאדמתם, הוא לא רק פוגע אנושות בציפור נפשו, אלא  מסב עוול משווע לאחרים, לפרט ולכלל. אם נסכים במו ידינו לעשות את מלאכתו של אדריאנוס הרשע, "למה זה אנוכי?" מי אנחנו אחרי המעשה הנורא, ומה יהיה טעם קיומנו בכלל, וכאן, בארץ,  ובפרט? זאת  ממש התאבדות מוסרית! על מה נילחם? על הזכות להרוס את עצמנו? על זכותנו להמשיך בדרכם הנלוזה של הצאר הרוסי ושל הקנצלר הגרמני ?

סירוב פקודה אינו חידוש במסורת ישראל. יונה הנביא סירב פקודה להקב''ה (!) מפני החשש  (בלבד!) שמא  עם הזמן ייגרם מכך נזק עקיף לעם ישראל... וכאשר שאול המלך החליט, שכוהני ה' בגדו בו, סירבו חייליו ומפקדיו לפגוע בנושאי האפוד, ורק  דואג האדומי הסכים למלא את פקודתו.

ומה שכרו? אין לו חלק בעולם הבא! הנה לך "התותח הקדוש" ביהדות!

המדינה היא כלי חשוב, אבל המילוי חשוב מן הכלי. אם נסכים לצקת לתוכו כל דבר, כי הכלי הוא העיקר,  נקבל "בור ריק אין בו מים", אבל נחשים  ועקרבים  יש בו. ובאלה, לצערנו, אין לנו מחסור , ועוד על טהרת התוצרת כחול-לבן.

מה נשיג בהצטרפותנו מרצון ליצורים הללו? הלא נרצח בכך כל סיכוי  לשינוי תוכן הכלי בעתיד! נשמותינו, להבדיל, אינן כלים, אלא מהות. כיצד נסכים להשחית אותן למען הכלי המתרוקן והמאבד את עצמו לדעת? בסופו של דבר בדרך זאת נפסיד פעמיים: גם את המילוי וגם את הכלי עצמו.

המרים יד על יהודי תמים - כבועט בעמו, וההורס את ביתו – כמחריב את הבית השלישי .

רק בהיבדלות מן הפשע (נקרא לילד בשמו) נוכל להיות לדגל, לתקווה ולאלטרנטיבה מול גחמות הפרטוריאנים למיניהם. ואם ההיבדלות הזאת תהיה מספיק המונית -  לא יימצא לנו מקום בבתי הכלא. מרי אזרחי נחוש ללא שפיכות דמים הוא נשק יום הדין לשינוי הכיוון על סף התהום הפעורה. מי יודע, אם לא לזאת מצפה מאתנו הא-ל הטוב והמטיב, כדי לזכותנו בגואל הצדק.