|
פרשת עקידת יצחק, שנצרבה בתודעה כסמל למסירות הנפש היהודית, ראויה לפרשנות ולבירור משמעויותיה. הרמב"ם, בספרו מורה הנבוכים קובע, שסיפורו זה של אברהם אבינו בעקידה, בא ללמדנו עד לאיזה גבול ראויה אהבת ה' ויראתו להגיע.
מסביר הרמב"ם שגודל אהבת ה' הוא עד כדי תכלית האהבה, שיכולה להימצא אצל האדם, בגבולות כמעט בלתי נתפשים. פירוש הדבר, שעל אהבת האדם לבוראו, להיות כזו, שאדם נשוא פנים וערירי, שהשתוקק בכל מאודו לולד, וכבר היה לאחר ייאוש מלהוליד ונולד לו בן יחיד, לעת זקנתו, יהיה נכון לשחוט את בנו זה, על פי הציווי האלוקי, מתוך מחשבה ושיקול דעת, כמו אברהם אבינו, שאחרי מהלך שלושה ימים ובנית המזבח, עשה את מעשהו ולא ברגע של איבוד עשתונות עם קבלת הציווי. אפשר לומר, שזוהי מירב האהבה היכולה להימצא אצל בן אנוש וכזו ראויה להיות אהבת ה'. עניין נוסף אותו למד הרמב"ם מפרשה זו הוא גודל הוודאות בו רואה הנביא את חזיונות נבואתו. אברהם אבינו, בקבלו את הציווי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה..." ניגש השכם בבוקר לבצע את אשר צווה. הציווי בודאי היה במראה הנבואה הפועלת בכוח המדמה, ככל הנראה בחלום, שהרי לאחר הציווי, הוא השכים בבוקר לצאת לדרך. היה מקום לפקפק בוודאות הנבואה כאמיתית, בהיותה כחלום. באה פרשת העקידה ללמדנו, שהנבואה ברורה וודאית אצל הנביא, כמו כל דבר הקיים במציאות, עד כדי כך שלא יהיה לו כל ספק בדבר ולפי ציווי זה ישחט את בנו לגודל הוודאות בה התנבא. ראוי הוא אברהם אבינו עליו השלום שבאמצעותו נקבעו עקרונות אלו, שכן הוא החל לקרוא בשם ה' והיה הראשון בהנחלת אמונת הייחוד למין האנושי. לימינו, נוכל ללמוד מכאן את מקור הדבקות של העם היהודי באמונתו והשקפותיו ולהסביר את שיבת ציון, שהתחוללה אחרי אלפיים שנות גלות חרף כל הקמים עלינו, בלי שיהיה לדבר שום דמיון בהיסטוריה האנושית. ברור, שגם בעת הזאת לא יוכלו דעות ורעיונות בני חלוף להסיט את העם הזה מנתיב גאולת ישראל בשיבת ציון. לעיון במאמר לפרשת וירא - הנבואה מנהיגת המציאות, משנת תשס"ד, לחץ כאן.
|
