אסכלת פרנקפורט – לדין
INSIDE OF INTELLECTUAL–007
מאת: מיכאל ברונשטיין
הסיסמה "פושעי אוסלו לדין" מתנוססת באוויר ונדבקת על המכוניות כסימן
שבתוכה נוסע "הימין הקיצוני". מעטים טרחו לחשוב מה עומד אחריה וביתר
מה הוא באמת "פשע של אוסלו" ואיך קרה שהפושעים פשעו? האמת היא שהדבר
איננו פשוט, אם מנסים לצאת מהמסגרת "כואב לי הלב". גם לי כואב הלב, אך
אינני סבור שזה פותר אותי מחובה לחשוב.
אני מוצא כי תהליך "אוסלו" הוא מקרה יחידני בהיסטוריה במובן זה שהוא
היחיד בו תפיסת "אסכולת פרנקפורט" ירדה מדפי התיאוריה לשטח המציאות.
בדומה לכך המהפכה הבולשביקית היא הניסיון היחידני של מימוש המרקסיזם
ככתבו וכלשונו. המהפכה המרקסיסטית הזרימה נהרות דם – זה ידוע. שלמה
באום ז"ל ניבא ש"שלום אוסלו" יטבע בימה של דם – אכן הוא צדק ועל כך
"כואב הלב". אבל חובה עלינו להיות "ציניים", לחשוב, להבין ולהפיק
לקחים כי אם לא כן – נחלל את כבוד הנופלים שלנו. אי לכך נשים הצידה את
הזעקה והכעס. ננסה ללמוד משהו.
למה שמתי בשורה אחת את מרכסיזם ואת אסכולת פרנקפורט? כי היא נחשבת
לניו-מרכסיסטית, נכון יותר לכנותה "פוסט-מרכסיסטית". המרכסיזם הקלאסי
הוא התפיסה הדטרמיניסטית של ההיסטוריה, בה הכל מוכתב מראש על ידי
"שיטת יחסי היצור". לדוגמה אם הומצאה מכונת הקיטור – העולם חייב
להשתנות, ובסופו של הדבר הפרולטריון ישלוט בו. אין להכחיש שיש בה
בקביעה זו אי-איזו אמת, אך היא נראית פשטנית למחריד, ועדיין לא מובן
איך נובעים ממנה אותם נהרות של דם אשר תמיד מלוות את ניצחון
המרכסיסטים. את זה נבין אולי בהמשך. פשט התיאוריה המרכסיסטית אמר
שאחרי מלחמת העולם הראשונה (כל שכן השניה) העולם הקפיטליסטי היה צריך
להיעלם. מכיוון שזה לא קרה הייתה למרכסיסטים בעיה. אני מתכוון לצד
התיאורטי של מרכסיזם אם כי רוב המרכסיסטים אינם מתעניינים בתיאוריה
אלא בעניין השלטון.
"אסכולת פרנקפורט" קמה באוניברסיטה בעיר גרמנית פרנקפורט-אם-מיין
בשנות ה20- המאוחרות והיא הציעה פתרון לבעיה. לפי פתרון זה אכן היה
חייב לפרוץ משבר הברתי-פוליטי ולהביא את פרולטריון לשלטון, אך התהליך
ההכרחי הזה נמנע משום שהבורגנות העולמית הפעילה תעמולה מרוכזת
ו"טמטמה" את הפרולטריון. יש להבין את הממד המהפכני של התזה. לפי
המרכסיזם הקלאסי דבר כזה בלתי אפשרי כי הוא סותר את הדטרמיניזם. אם כן
הדטרמיניזם בוטל. מרגע זה המאבק "עובר" ממישור האובייקטיבי של המציאות
למישור הווירטואלי של השפה. שליטה באמצעים וורבליים (שפה, אג'נדה, כלי
התקשורת) קובעת את השליטה הפוליטית ולא דברים "ממשיים". מבחינה זו
קבוצת פרנקפורט היא אנטי-מרכסיסטית במובהק; בכל זאת היא משויכת
כ"ניאו-מרכסיסטית". מי צודק?
התשובה היא – השיוך. "פרנקפורטיסטים" השליכו מאחריהם את "הקליפה"
הדטרמיניסטית למען לשמור את העיקר. הם ירדו לעומקו של "הסוד
המרכסיסטי", שאין הוא אלא השיטה לתפיסת השלטון. ב"זרוע הפוליטית" של
אסכולת פרנקפורט פותחה ההבנה ברורה. מדובר בחבורה של אינטלקטואלים
החפצים להגיע לשלטון. בתור קבוצה קטנה ומבודדת אין להם סיכוי להצליח
בדרך הדמוקרטית. הדרך שלהם עוברת בהתססת החברה, חתרנות והשלטת השפה
המיוחדת, המותאמת למטרה זו. שפה קובעת שדרישותיהם של המדוכאים
"צודקות" וחייבות "להיענות" – בטוב או ברע. האינטלקטואלים ממנים את
עצמם לנציגיהם של המדוכאים ולמנהיגיהם, הם – הגל עליו רוכבים
האינטלקטואלים – לעמדות השליטה הנכספות. בעבודות המאוחרות נקבעו
הקבוצות ה"נוחות" למטרה זו: הנוער, ההומוסקסואלים, הנשים (בגרסה של
הפמיניזם האולטימטיבי). מבחינה זו המרכסיזם הקלאסי הוא המקרה הפרטי,
מין "ניסיון ראשון", כאשר "הגל" הוא הפרולטריון. אמנם התברר בדיעבד
שפרולטריון שואף לטובה קטנה במסגרת הקיימת ומסתפק בכך, אם כן הוא
מאכזב את אלה שמתכוונים "לרכב" עליו לפסגת השלטון – אין דבר, יש למצוא
קבוצות אחרות. לבושתי גם קארל מרכס וגם ראשי אסכולת פרנקפורט היו
יהודים. נחמה קטנה אני מוצא בכך שנפשית הם התנתקו מהעם. בעצם מכל עם
(בלעם – בלא עם). אין זה מקרה – ההשתייכות הלאומית יוצרת אחראיות
קבוצתית והיסטורית המפריע במאבק לשלטון ולעריכת ניסויים חברתיים בקנה
מידה גדול. אוטו פון ביסמרק אמר פעם: "את הסוציאליזם אפשר לארגן רק
במדינה שלא חבל עליה" , לא מקרה הוא ש"חסידי אוסלו" אומרים בפה מלא:
"למען סיכוי לשלום אני מוכנים לסכן את המדינה".
לפי כל הסימנים האיסלם הוא "הגל" הנוכחי והוא לבטח לא יאכזב כי הוא
אכן שואף לשליטה. אלא שהוא לבטח יבלע את האינטלקטואלים הטיפשים שרוצים
לרכב עליו – סינים קוראים לזה: "לרכב על הטיגריס", גרמנים אומרים:
"לתפוס את זאב באוזניו". אלא ואלא מתכוונים לתהליך אותו קל להתחיל ואי
אפשר לעצור, תהליך מסוג זה מבצעים רק בסביבה שלא חבל עליה. מעניין שלא
מצאתי ביטוי בעברית המקביל לאמירות אלו – הביטוי "גולם קם על יוצרו"
הכי קרוב, אך הוא שונה.
הנני טוען שאין להבין את "אוסלו" בלי לקחת בחשבון את "אסכולת
פרנקפורט". דבר נוסף: אסכולת פרנקפורט במתכונת "הרכה" שולטת בעולם
המערבי (כגון איחוד אירופי) אי לכך צפויה התנגדות טוטלית ל"גילוי
היסוד הפרנקפורטיאני" של "אוסלו". יש לדעת את זה מראש. נערוך תיאור
קצר: קבוצת אינטלקטואלים הגיע למסקנה כי אפשר לסיים את הסכסוך במחי
יד, כי הוא לא יותר מטעות אופטית או הסתבכות היסטורית מקרית. בטרגדיה
של שקספיר שתי משפחות של אצולה איטלקית הסתבכו במעגל אין-סופי של
נקמה, אך זוג מאוהבים (רומיאו ויוליה) פרצו את המעגל – לדאבוננו
ולצורך הסיום המרגש הם אף התאבדו במהלך ההצגה.
אילו הטרגדיה שלנו הייתה מתגלגלת לה ביפן – ייתכן שהאינטלקטואלים האלה
היו מתאבדים בפומבי על-מנת ליצור זעזוע ולסיים בכך את המלחמה המטופשת.
אך הפארסה שלנו מתגלגלת לה במזרח בין מזרח התיכון המושחת לבין אירופה
הרומנטית. באירופה נולד מושג "סוכן 007" – הוא שיש לו הרשאה להרוג.
האינטלקטואלים שלנו נטלו לעצמם את ההרשאה לערוך ניסוי היסטורי – ויהיה
מה. כלומר שייהרגו כמה אנשים שיידרש – זה הצד האירופי, הפרנקפורטיאני,
אם תרצו. האם התהליך פסול מעיקרו?
מוכרח אני להשיב בשלילה. אין לאסור על האנשים לחלום, ואין לאסור עליהם
לגשש את ההתחלות. אלא שאת ההחלטות הגורליות החברה צריכה לקבל בעצמה –
זה העיקרון של הדמוקרטיה, ולא ארחיב למה הוא צודק במקרה שלנו. אכן
ל"תהליך אוסלו" סופקה התפארה הדמוקרטית – אך מתוך המניפולציות
הפרנקפורטיאניות. עד כדי כך ש"אדריכלי אוסלו" נטלו לעצמם את הרשות
"להתכחש" במידה ודבר משא ומתן יודלף איכשהו, ראה יאיר הירשפלד,
"האוסלו: נוסחה לשלום". כמו כן תוכננו ותואמו עם ערפאת תוכניות לתמרן
את מנהיגים הנבחרים של הציבור הישראלי לכיוון הרצוי (אני מניח שלא היה
קשה לתמרן את פרס, עם רבין המשימה הייתה טיפה יותר קשה). כאן נגענו
ל"נקודה החתרנית" של אסכולת פרנקפורט, ואני סבור שיש להכיר באפשרות
הזאת ולאסור אותה לפי החוק, כפי שנאסרו פעולות אחרות הפוגעות באשיות
הדמוקרטיה באופן ישיר או מצטבר. במילים אחרות "תורת פרנקפורט" ראויה
להיות אסורה להפצה לפחות כמו שאסורה הגזענות, המרדה או הכנות לפעילות
טרוריסטית.
אבל יש גם הפן המזרח-תיכוני של השחיתות. גם אם נרשה לאינטלקטואלים 007
לרכב על גבינו, אין שום סיבה שיקבלו פרסים יוקרתיים על כך. גם אם תכיר
בנחיצות ההיסטורית של "קרבנות השלום" הרגש והמצפון מתקוממות נגד קבלת
הפרסים. לשון אחרת: פרס צריך לוותר על פרס נובל (ופרסים אחרים) או על
אזרחות ישראל. דברים דומים נכונים גם לגבי גיבורים אחרים של הפרשה.
ברוסיה הבתר-קומוניסטית הוכר הצורך ב"שקיפות", הכוונה היא שחייב
להישמר רף של אמונה בין העם ובין מנהיגיו והוא אפשרי רק אם אלה
"שקופים". העיקרון הוא נכון, גם אם בפועל הוא לא הושם ברוסיה החדשה.
האם הוא הושם אצלנו? מה יודע הציבור על מימון אוסלו ממקורות הזרים? מה
הוא יודע על מימון "קרנות השלום" למיניהם? מה הוא יודע על "מרכז פרס
לשלום"? – הוא לא יודע כלום. כי רשם האגודות ומבקר המדינה, העיתונים
והשאר "עושים להם הנחות". אינני טוען שכל זה בגלל "אהבת השלום", יותר
נכון לומר שזה ביטוי לאופי האוליגרכי של החברה הישראלית. זו
האוליגרכיה המזרח-תיכונית המושחתת והשוחטת – את האחרים. גם זה מ"לקחי
אוסלו".
אינני סבור ש"דין" מגיע ל"גיבורי אוסלו", כי אצלנו "הדין" שייך למעגל
האוליגרכי. התהליך חייב להיות "שקוף" באופן אולטימטיבי, אסור שאיזה
כלל "סוביודיצה" יחול עליו. "פשיעות אוסלו" חשפו ליקויים יסודיים
בתפקוד מכונת הניהול של המדינה – הם חייבים להיחשף ולהיות מתוקנים.
כי אם לא כן יהיה כבוד הנופלים מחולל.
ובזה סיימתי. תודה.
|
