מי פה המפקד?

צריך להיות ברור מעל לכל ספק, ללא כחל ושרק, וללא שום בלבולים וערפולים – חוקי התורה מעל חוקי המדינה והצבא ומעל הדמוקרטיה, הן בדברים הקשורים להלכות הפרט, וודאי וודאי להלכות הקשורות להנהגת הכלל וענייני הציבור. השכל האלקי – התורה – האמת המוחלטת, הנצחית, שאינה תלויה במאורעות הזמן והמקום, שאיננה משתנה לפי מצב הרוח הפוליטי ולפי הסקר היומי, התורה שאיננה תלויה בהבנות וברעיונות אנושיים, שאיננה מתחילה מהשכל וההגיון של אדם זה או אחר גם אם הוא מנהיג העם, כראש הממשלה או הרמטכ"ל, התורה כפי שהגדירה הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב' עמ' 388) "האמת שאין אחריה (-במקומה) אמת", היא ורק היא הקובעת והמחייבת אותנו בחיי היחיד, המשפחה, וודאי בחיי המדינה של עמנו בארצנו.  הכנסת וחוקיה, הצבא ופקודותיו, הדמוקרטיה ושיטותיה היום – הם רק כלים לגלות אמת מוחלטת זו, אמצעים לממש את הצו האלקי המופיע בתורתנו מיום נתינתו בסיני, עד לתיקונו השלם של עולמנו. דברים אלו אינם סותרים כלל את ה"ממלכתיות" את "ראשית צמיחת גאולתנו" את התפילה לשלום המדינה וכו', משום שכל אלה עקרונות חשובים ביותר בהשקפת עולמנו, אך אל לנו לשכוח שמקורם, יסודם ושורשם, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ההולכת ומשתלשלת במהלך הדורות על ידי רבותינו בדורות הקודמים ורבותינו בדור הזה. משם הם באים ולשם הם שבים, משם הם יונקים את עצמיותם וחשיבותם. אפשר למקד את השאלות העולות לדיון בסוגיית סירוב הפקודה בשתי שאלות מרכזיות:

האם סירוב הפקודה יפורר את העם, יחלק ויפלג את החברה, היות והצבא הוא המעוז האחרון שבו שותפים כולנו יחד עד כדי מסירות נפש ממש. או במילים אחרות: האם שלמות העם תלויה בשלמות הארץ?

גם אם נקבל את ההנחה (שכלל לא ברור שהיא נכונה) ששלמות העם ושלמות הארץ סותרות ומתנגדות זו לזו במצב שנוצר כיום בחברה הישראלית, מה קודם למה, שלמות העם או שלמות הארץ? האם עלינו לסרב פקודה ולגרום סדקים חמורים בין חלקי החברה בישראל (כאמור, דבר שלא ברור כלל שהוא מציאותי) על מנת לשמור על ההתיישבות בגוש קטיף, ובצפון השומרון, או אולי הדבר החשוב ביותר הוא שלמות העם ואחדותו אפילו במחיר פינוי ישובים.

הדבר החשוב ביותר לפתרון שתי שאלות אלו, שעלינו לזכור ולהזכיר הוא שהתשובות לכך לא תלויות במנהיגי המדינה, חשובים ככל שיהיו. את התשובה לא נקבל במשרד ראש הממשלה, לא במשרד הביטחון, וגם לא במטכ"ל. ראשי המדינה היום הם שלוחי העם – עם ישראל לדורותיו הנאמן לערכיו ונאמן לתורתו מדורי דורות. אין להם את הזכות, לא המעשית, לא המוסרית ולא הרעיונית-אידיאולוגית לסטות מערכי הנצח שלנו. רק בבית המדרש, במקום שבו לומדים, עוסקים ומבררים אמיתתה של תורה מדורי דורות מאז נתינתה בסיני, רק בו נמצא את התשובות לשאלות אלו ולשאלות דומות להן. רק אצל רבותינו בדורות הקודמים, ויבדל"א רבותינו שבדור הזה הם יורונו מהי הדרכתה של תורה הלכה למעשה.

גם לאותה השיטה הסוברת שסירוב פקודה הוא 'סוף הדרך', הקו האדום שאסור לנו לעבור –  האחראים להחליט על כך ולומר זאת לציבור אינם הפוליטיקאים, גם לא אנשי הצבא והשב"כ, גם לא הפרשנים למיניהם המוצגים בתקשורת, אלא רק הרבנים תלמידי החכמים הממשיכים את שלשלת המסורה ממשה רבנו ועד ימינו אלה, הם שיאמרו לנו מה נעשה, מהם נשמע ומהם נקבל, ובפרט תלמידי חכמים ארץ-ישראליים היונקים את כל תורתם מתורת ארץ ישראל השלמה והמאירה. גם היסוד ההלכתי של "דינא דמלכותא דינא" איננו יוצא מהכנסת או מהממשלה אלא מבית המדרש, מפוסקי ההלכה הקובעים את מהותו גדריו וחלותו.

מי פה המפקד? אין כאן שאלה כלל. המפקד העליון, אין בלתו, הוא ריבונו של עולם שפקודותיו מגיעות אלינו דרך תורתו ושלוחיו-תלמידיו החכמים שבכל דור ודור, פקודות הנצח שלא השתנו בעבר ולא השתנו בהווה ובעתיד כלל ועיקר. הוא ורק הוא המפקד, לא ראש הממשלה, לא שריו, לא שר הביטחון גם לא הרמטכ"ל וראש השב"כ, וודאי שלא התקשורת.

האם שכחנו את הכלל הפשוט והיסודי כל כך: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין"?