מי מצמץ ראשון

אין ספק! בהצבעה על אישור הגרוש בכנסת, שרון לא מצמץ. מעטים המנהיגים הניחנים ביכולת אי מיצמוץ גבוה כל-כך. ומולו – מול שרון –מפלגה חולת מצמצת... מה רבו הממצמצים והממצמצות. ל(מצ)מצוינות של ממש הגיע לימור לבנת שהצליחה למצמץ גם לנתניהו וגם לשרון.

ובכל זאת – לאחר שנרגענו במעט מן הפיאסקו הזה, הרשו לי לטעון שהממצמץ הגדול מכולם הוא בכל זאת, אריאל שרון.

כי הקרב הוא לא בין שרון לנתניהו. גם לא בין סילבן ללימור. בסופו של דבר הקרב אינו אישי אלא מהותי. הקרב הוא בין השמאל לימין, בין המחנה הלאומי למחנה השלום. הקרב הוא בין הנאמנים -  לעמם, למולדתם, לזהותם, לתורתם, להיסטוריה שלהם ולייעוד שלהם –  לבין המבקשים להיפטר מכל זה. הקרב הוא בין תרבות של נאמנות לתרבות של התכחשות, בין תרבות של התחברות לתרבות של התנתקות.

ובהתמודדות המהותית הזו – על נשמת אפו של המחנה הלאומי – שרון קרס, ומאז הוא לא מפסיק למצמץ, לשמאל.

שרון מנהיג. אין שני לו בכשרון המנהיגות. ומשבחר לדבוק ,וביתר שאת, בדרך ההתנתקות והמוות של אוסלו, הוא מושך בכח רב את הליכוד והמדינה כולה אל הטירוף הזה. דומה כאילו אפסה תקווה. מי יוכל על שילוב עוצמתי שכזה, מנהיג כוחני וברוטאלי מחד, הנתמך לחלוטין על ידי התקשורת ומערכת המשפט. מה יואילו כל הזרמים התת קרקעיים הנאמנים בליכוד. מה יואילו עוזי לנדאו, מיכי רצון, המייסדים ושאר הקבוצות הנאמנות. מה יואיל רצונו הטבעי של המחנה הלאומי לדבוק בעצמו ובערכיו מול בולדוזר שכזה, האוחז במוסרות המחנה הלאומי, וכל מעשה נבלה שלו מקבל מיד את תשואות התקשורת, את הכשר הבג"ץ, ואת שיתוף הפעולה של הגנרלים.

אולם חשוב לזכור שמי שמצמץ באמת היה שרון. עיניו של הליכוד האמיתי נותרו פקוחות. מאז ההצבעה ההיסטורית במרכז הליכוד (הקודם) נגד מדינה פלסטינית, המשך בהתנגדות הגוברת והולכת בתוך המפלגה, ועד גולת הכותרת – הלו היא משאל המתפקדים, התברר מעל לכל ספק שזרמי העומק בתנועה הלאומית נותרו נאמנים. בל נשכח, כשנכנסה חטיבת מנהיגות יהודית לליכוד – היה המצב קשה פי כמה. לאחר ניצחון שרון בבחירות היינו כמעט בודדים במערכה הפנימית מולו. אך עוגן הנאמנות הבלתי מתפשרת,שיצרנו במפלגת השלטון, שימש בהמשך את רוב הליכוד הנאמן. בתוך שנתיים מצא עצמו שרון נוחל תבוסה אחר תבוסה במפלגתו פנימה. להצבעה בכנסת הגיע שרון למעשה כמנהיג השמאל, לא כמנהיג הליכוד.

רפיסות שרי הליכוד (למעט לנדאו) והמפד"ל החזירה באחת את אחיזתו של שרון במפלגה. אנו צפויים שוב לתקופה קשה שבה שרון שולט בליכוד.

מעולם לא ציפינו מן הפוליטיקאים הקטנים למשהו אחר ממה שראינו באותה הצבעת נגד/בעד מגוחכת. את כל זאת לקחנו בחשבון כשנכנסנו לליכוד, על אף שהמאזן הכולל בשנתיים האחרונות מוצלח הרבה יותר מזה שציפינו לו. מה שקושר אותנו לליכוד הוא לא ניצחון או תבוסה טקטיים, הקשר הוא אותם זרמי עומק בריאים ומהותיים במפלגה. להצבעה של נתניהו אין שום חשיבות. גם לא לניצחון או להפסד הזמני של שרון. מה שיקבע בסופו של דבר הוא רוחו של המחנה הלאומי – החיבור הקיים של רוב חברי הליכוד לערכי האומה.

וכאן תפקידה הראשון במעלה של חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד. אין ספק שקבוצתנו מעוררת את אותם כוחות חיוביים ונותנת להם משענת ועידוד. אין ספק שללא מנהיגות יהודית היו אותם זרמי עומק נותרים במעמקים... ודווקא עכשיו – מול דורסנותו של שרון, כשאצל רבים אחרים אוחז פיק ברכיים, דווקא עכשיו זקוק עם ישראל יותר מכל – לחטיבת מנהיגות יהודית בליכוד. בע"ה – גם הפעם יאבד בסופו של דבר שרון את אחיזתו במפלגה, וימצא עצמו בנקודה נמוכה עוד יותר מבעבר. לעומתו -  מנהיגות יהודית, תצא מחוזקת כמי שלא נסוגה בשעת משבר.

כבר הוכח שרק בתוך מפלגת השלטון של המחנה הלאומי תיתכן אופוזיציה אמיתית לשרון, ורק משם תצמח האלטרנטיבה. אנחנו נהיה שם – אסור לנו להרפות, אין כיום לעם ישראל אלטרנטיבה אחרת להנהגה, ולנו אסור למצמץ!

בר"ח כסליו תוכלו גם אתם להפסיק להגיב ולהתחיל ליזום! בואו לכנס מנהיגות יהודית בבנייני האומה. לא מדובר בסתם עוד כנס, בנאומים ובשירים. מדובר בכנס מבצעי שבו כל החפץ ליטול את חלקו במהפכה האמונית יוכל לעשות זאת. אז הישירו מבט אל אתגר הדור, אל תמצמצו, בואו לכנס, וביחד נבנה מנהיגות יהודית למדינה.