"לפעמים מדגדג לי להקים מחדש את 'זו ארצנו' "

גם אחרי התבוסה הכנסת בקרב על ההתנתקות, משה פייגלין, מי שהנהיג לפני 10 שנים את המרי האזרחי על הסכמי אוסלו, רגוע לגמרי. "גוש קטיף יפרח הרבה אחרי ששרון יישכח מלב". לפייגלין, ראש קבוצת "מנהיגות יהודית בליכוד", יש אלטרנטיבה: בפריימריס הבאים בליכוד, הוא שוב מועמד

יותר משדמתה לקרב פוליטי מר, הזכירה הפגנת הימין, ביום שבו הצביעה הכנסת על תוכנית ההתנתקות, משחק כדורגל ממוצע בישראל: היו בה יותר שוטרים ממשתתפים. ברדיו דברו על 15 אלף מפגינים, ואולי באמת זה המספר שהיה שם. במראה עיניים, הם נבלעו ברחבי גן הוורדים ובכבישים המוליכים אליו.

האנשים היו שם, אבל הרוח לא. האווירה הייתה בהתאם. אם ההפגנות של השמאל (בימים שעוד היו כאלה) נראו תמיד כמו געגוע לא ממומש לסיקטיז, הפגנת השבוע – ביום שבו דיבר אריאל שרון  נגד משיחיות והבטיח להוריד ישובים  -  נראתה כמו געגוע לאלון מורה, אמצע שנות השבעים.

או ל"זו ארצנו", לפני עשר שנים. בימי המאבק על הסכם אוסלו מתחה התנועה הקטנה את גבולותיו של המושג "מרי אזרחי לא אלים" לגבולות שבחנו את סבלנותם וסובלנותם של השלטונות. הם חסמו כבישים, עשו פרובוקציות, היו מוכנים ללכת לכלא – ואף נשפטו על סעיפים כלליים וחסרי משמעות כמו "המרדה". זה היה אחד המבחנים האזרחיים המעניינים ביותר לסוגיית הפעילות הפוליטית של היחיד, וקשה לומר שמערכת הישראלית עמדה בו בכבוד. שלא במפתיע, אולי, הוא בא מימין. שלא במפתיע, היה קשה למצוא לו עקבות בהפגנה המאורגנת מדי וחסרת המיקוד מסביב לכנסת, ביום שבו הוחלט לסגת מעזה.

בתוך המשכן דיבר בני אלון על דה-לגיטימציה. מאז ימי "זו ארצנו" אלון כבר היה לח"כ ואפילו למיניסטר, עד שפוטר בידי שרון באקט שרירותי ורודני, מהסוג שראש הממשלה התמחה בו בשנה האחרונה כתחליף למנהיגות וחזון. במזנון הכנסת הרוחש, כשכולם סביבו מתלוננים על שעמום ועוד לא יודעים איזה פיאסקו מרתק מתכננים להם נתניהו ולבנת, אלון היה עסוק בדיוק באותו דבר שהעסיק את יריביו מהשמאל: ספירת אצבעות.

במאמר שכתב בשבוע שעבר ב"מקור ראשון", האשים אלון את שרון בטקטיקה ללא אסטרטגיה, שהפילה את מטרתו הגדולה – קביעת גבולות הקבע של ישראל – בתוך פח של תרגילים, שסופם אחר ממה שציפה לו. הניתוח אינו רחוק מן האמת, אבל גם מצבם של המתנגדים אינו שונה בהרבה. בעוד אלון מנסה לגייס עוד קול ועוד קול (מנגד עושים נציגי השמאל אותו דבר בין הח"כים הערבים), הוכרעה בסופו של דבר ההצבעה ברוב בלתי צפוי לטובת שרון – תוצאה לא של מהפך אידיאולוגי, אלא של תגובת הנגד לתרגיל הכושל של נתניהו וחבריו. בכנסת, כמו בכנסת, המשחק הפוליטי מתנהל בתוך עולם סגור, שמשתקף לעצמו במראה וחושב שזו המציאות. זה גם מה שהכריע בסופו של דבר את תוצאות ההצבעה, שהתקשורת כינתה אותה "היסטורית".

יותר נמוך מבגין

משה פייגלין לא בא לכנסת ביום שלישי. אין לי מה לעשות שם, אמר לי יומיים קודם. "בניגוד לכל האגדות שמפיצים על הפייגלינים, הכוח שלנו אינו בפנייה ישירה לכל ח"כ וח"כ, או בתרגילים כאלה ואחרים. הכוח שלנו הוא בכך, שאנחנו גוש מונוליתי, בלתי ניתן לקנייה, הגדול ביותר במרכז הליכוד, וכולם יודעים איפה אנחנו עומדים".

במידה רבה, פייגלין הוא הגרעין הטהור, המזוקק, בעל המשקל הסגולי הרב ביותר שנותר מתנועת המחאה של אמצע שנות התשעים. הוא מציג את עצמו ואת "מנהיגות יהודית" שבראשה הוא עומד לא במונחים של ניצחון או הפסד בהצבעה, ולא בראי של מטרות טקטיות קצרות טווח – ועניין גוש קטיף הוא כזה בעיניו. הוא זיהה את המחלה, הוא יודע את הפתרון, והוא חותר לשם, בלי לשים לב לקשיים שבדרך.

גם ההסבר שלא מדוע ההתנתקות לא תקרה בסופו של דבר מנוסח במונחים האלה, ולא בסיסמאות מחאה או חישובים של הצבעות בוועדה. "את גוש קטיף לא ניתן לעקור", הוא אומר, "אלא אם תושבי הגוש יעקרו את עצמם. מהלך כזה משול לכריתת כף היד של עצמך, דבר שאשר לעשותו, אבל הוא מצריך גיוס כל המשאבים, כל תעצומות הגוף והנפש. כשבגין פינה ישובים, הוא עשה טעות איומה בעיני, אבל הוא גייס למענה את כל האנרגיה של התמיכה הציבורית. היה לו חזון חיובי של שלום, היה לו את סאדאת שבה לירושלים. מנגד עמדו קומץ מתנחלים, שהתיישבו על גגות בתיהם של אנשים אחרים, שכבר קבלו פיצויים ויעזבו.

"ומה יש לשרון? כבר שנה הוא לא אומר למה הוא מתכוון. בנאום שלו לא הציג דבר, פרט לאמירה חסרת-פשר על דמוגרפיה, שלא קשורה בכלל למצב בעזה. נגדו עומד ציבור גדול ואיכותי, דורו של מתיישבים. כשאני מחבר את כל אלה, ברור לי שהוא מנותק מהמציאות. הוא יפסיד במשאל העם, והוא יסיים, כפי שניבאתי לו כבר לפני בחירות 2001, במקום יותר נמוך מבגין".

-          המנגנון של ההתנתקות כבר יצא לדרך. צה"ל עושה תוכניות, החוקים כבר מוכנים. יש לזה כוח גדול משל עצמו

"נכון. אבל אם לא תיווצר דמורליזציה בקרב מתיישבי הגוש והם יתחילו לעזוב זה לא יקרה. שרון חושב שהוא ייתן פקודה, צה"ל יצעד והכל יקרה. הוא פשוט לא קורה נכון את מאזן הכוחות".

יכולת להזיק

130 חברי מרכז  יש לפייגלין. לא הרבה, בקושי חמישה אחוזים מהכלל, אבל גוש מונוליטי שיש לו עוצמה רבה בפריימריז ויכולת רבה להזיק. במובן הזה, אי השתתפותו בשתדלנות הפוליטית, לפחות זה הגלויה, ביום שלישי השבוע , הייתה סוג של הפגנת עוצמה מתוכננת. עצם נוכחותה של "מנהיגות יהודית" ביציע, מבלי לומר מילה השפיעה על הנוכחים.

"לא באנו לעולם כדי להציל את גוש קטיף", אומר פייגלין, "אלא כדי לפתור את הבעיה מן השורש. פרס צדק כשאמר שאין לימין אלטרנטיבה לאוסלו. ואגב, אוסלו לא הייתה מעשה אנטי-ציוני, אלא ניסיון  נואש לממש את הציונות. התברר לנו, שאנחנו יכולים להחליף ראשי ממשלות, להביא ימין במקום שמאל, אבל באין אלטרנטיבה אמיתית, זה לא משנה. אם יוחלף שרון בנתניהו או במישהו מוצלח ממנו, הוא ימצא את עצמו באותו מקום. לכן באנו לשנות מן היסוד, להקים הנהגה אמונית לישראל – וכתוצאה מהתהליך ארוך-הטווח הזה יצרנו כוח משמעותי, שמשפי גם על תוצאות קצרות טווח".

-    עוד כמה תוצאות קצרות – טווח כאלה ואין על מה להילחם.

" אם הייתי מאמין בזה, הייתי כמו רוב הישראלים, שאמרו בסקר שיזם עוזי דיין כי אינם מאמינים שישראל תתקיים עוד 30 שנה. זה נתון מחריד, ואני לא מאמין בו. ישראל תתקיים, ותהיה לה מנהיגות יהודית, השאה היא רק מה המחיר שנשלם עד אז".

ביום שלישי, בעוד הפיאסקו בכנסת קורם עור וגידים, הודיע פייגלין, שתנועתו אינה תומכת עוד במשאל עם, ותחתור במקום זאת לפריימריס ולבחירת יו"ר חדש לליכוד. שרון לא יילך למשאל, הסביר, כי הוא יודע שיפסיד. מרגע שראש הממשלה הלך לכנסת, רעיון משאל העם מת.

"שרון וחצרו הרי אינם מסוגלים לומר אמת. הוא הבטיח במרכז הליכוד שיקבל את תוצאות משאל המתפקדים, ולא עשה זאת. הוא עושה דברים בעייתיים מאוד, וכלבי השמירה של הדמוקרטיה מכשכשים בזנב. חוק פינוי-פיצוי, כמו שאמר שרנסקי, מזכיר את ברית המועצות, וכל המערכות שהיו אמורות לזעוק חמס, ובראשן התקשורת ובתי המשפט אומרות אמן".

אם יהיו פריימריס, פייגלין יתמודד. לא מפני שהוא חושב שינצח – ההיגיון אומר שהוא אפילו עלול להזיק למועמד היותר קרוב אליו – אלא מפני שההתמודדות בתוך הליכוד ועל ראשותו היא בעיניו "הנקודה הארכימדית" של תנועתו, המשענת שממנה יזיזו את העולם. מן המקום הזה הוא ישקיף, בנוכחות מאיימת בנחישותה ובעוצמתה האידיאולוגית שלה, על גופי ההחלטה של תנועת השלטון. כולם יודעים איפה הוא עומד, ופייגלין מצפה שהם יגיעו לשם. לשיטתו, לא צריך לנסוע אל הכנסת. וזמן לצאת לרחוב כבר אין לו.

"זו ארצנו" הביאה את המחאה הדמוקרטית הלא אלימה לשיא חסר תקדים בישראל", הוא אומר, אבל אנחנו היום עשר שנים קדימה. מבחינתנו, הפעילות האמיתית אינה מחאה אלא הקמת אלטרנטיבה".

אבל לא רבים אחרים מתנדבים להחליף אותו, בוודאי לא בלהט שפייגלין ואלון גילו פעם. בשעה שנתניהו, לבנת, נווה וכץ מכונסים בלשכה, קוראים בסקרים ומחליטים שהגיע הזמן למרוד (רק כדי לגלות כמעט מיד, שהתותח שבו ירו כוון לרגל של עצמם), ההפגנה שבחוץ כבר התמוססה מזמן לפסטיבל שירי תנועות הנוער הדתיות. כולם ממושמעים, כולם קוראים לשוטר "אדוני", כולם מעונינים בעיקר בשאלה מתי יוצא האוטובוס חזרה לגוש.

"תהליך 'זו ארצנו' נחוץ, והמציאות מצדיקה שיחזור על עצמו", אומר פייגלין יום אחרי. "את המחאה אני משאיר לאחרים, והאמת – אני מאוכזב שאין מי שמרים את הכפפה. מדגדג לי באצבעות להקים מחדש את 'זו ארצנו', ואני מקווה שמישהו יעשה זאת בקרוב. אנחנו כבר במקום אחר".

במקום האחר, הקרוי מליאת הכנסת, משלימים ביבי ולימור את טקס הזובור שערכו לעצמם, חומקים מקומם ואומרים "בעד". שרון, מוקף מברכים, מדבר על ניצחון הנחישות. בחוץ מתפזרים המפגינים – הדרך עוד ארוכה, הלילה צעיר ויש עוד הרבה שירים לשיר עד הגוש. בני אלון לא השיג את הדה-לגיטימציה שלו, עוד קרון ברכבת ההתנתקות יצא לדרך.

ורק פייגלין רגוע. "עד היום לא טעיתי", הוא אומר, "אמרתי שמנהיגות יהודית תקבע את תוצאות משאל הליכוד, וכך היה. וגוש קטיף יפרח וישגשג הרבה אחרי ששרון יישכח מהלב".

מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות,
משבת, ט"ו חשון תשס"ה/ 30.10.04