23.05.2017
 

חינוך

לבטל את חוק חינוך חובה

כשהייתי נער הייתה הבעלות על קווי הטלפון של המדינה – משרד הדואר של אז. כדי לקבל קו טלפון היה צורך להמתין בתור במשך שנים, וכאשר אושר הקו לבסוף, היה צריך להמתין עוד כמה חודשים עד שהמתקינים יואילו בטובם להגיע. כולם כמובן היו עובדי מדינה, ולכולם גם היה ברור שאי אפשר אחרת. עד שיום אחד ויתרה המדינה על בעלותה. תוך זמן קצר התקצר התור לימים, איכות השרות עלתה פלאים והמחרים הוזלו. כל זאת עוד לפני המהפכות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים.

בתחום החינוך נמצאית מדינת ישראל בשלב של משרד הדואר דאז, ואולי עוד גרוע מכך. נכון שחינוך הוא לא מוצר כמו טלפון, אך דווקא משום כך היינו צריכים להתייחס אליו בהרבה יותר כבוד ותשומת לב.

בהיותי מורה צעיר בעיר פיתוח בצפון זמנתי לשיחה את הוריו של תלמיד אשר באופן כרוני איחר לבית הספר. האב, שהיה סבל במקצועו, הגיע, שמע, ומיהר לעבודתו. לאחר כמה ימים, משלא חל שום שינוי במצב, זימנתי את האב בשנית. השיחה התנהלה בפתחו של ביה"ס והיא נחרטה עמוק בתודעתי:

- הבן שלך ממשיך לאחר!

- מה אתה רוצה ממני? אתה המורה! אתה משרד החנוך! תדאג לו. אני סה"כ סבל אני צריך לעבוד. אתה אחראי על הילד הזה, תעשה את העבודה שלך ותפסיק לבלבל לי במח.

האב הסתובב ומיהר לעבודתו.

בתחילה התפלאתי, כיצד מסיר האב מעצמו כל אחריות ביחס לבנו? לאחר בחינה עמוקה של הסיבות שהביאו אותו לכך הבנתי! אב זה הפנים במדויק את מה שחוק חנוך חובה שידר לו.

על פי החוק יש במדינת ישראל איש אחד בלבד שקובע למעשה מה ילמד כל ילד, ומי ילמד אותו. האח הגדול הזה הוא שר החנוך. שר החנוך ומשרדו קובעים את תוכניות הלימוד בבתי הספר ובאילו ספרים ילמדו, הם המעסיקים של המורים והמנהלים, והם גם אלו שבוחנים את התוצאות בעזרת מבחני הבגרות. השר אחראי גם על קביעת אזורי הרישום, ובכך למעשה הוא מנתב את התלמידים לבית הספר לפי האינטרס של המשרד ולא בהכרח לפי רצון ההורים.

צדק האב הסבל! הוא אינו יכול לבחור בשום דבר שישפיע על חנוך בנו, ולכן הוא איננו מרגיש אחראיות כלשהי לחינוכו.

חוק חנוך חובה מסיר את האחריות לחינוך מההורים, מונע תחרות חופשית שהיא אחד המניעים המשמעותים ביותר ליעול והצלחה, ומונע בחירה חופשית מההורים וילדיהם בתכני הלימוד ובדרך החנוך.

אחריות הורית, תחרות, בחירה חופשית

האם חוק זה תואם את התפיסה היהודית?

התשובה היא "לא" רבתי.

האחריות ההורית

חובת הלימוד טבועה במסורת היהודית כבר אלפי שנה ואיננה קשורה בגיל או בחוק.

"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה", כותב הרמב"ם בספרו ומוסיף "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו". חובה זו מתחילה ברמה המשפחתית - "קטן, אביו חייב ללמדו תורה", ורק אחרי כן ממשיכה לרמה הקהילתית-עירונית "מושיבין מלמדי תנוקות בכל עיר ועיר …". אחריות הלימוד והחנוך בכלל, והחנוך למידות טובות ודרך ארץ בפרט, היא קודם כל של ההורים על ילדיהם וכשהילדים גדלים הם חייבים בעצמם בלימוד תורה. חובת החינוך, ממש כמו חובת פרנסה, היא חובת ההורים ולא חובת המדינה. המורה צריך להיות שליחם של ההורים והלומד, ולא שליחו של שר החינוך.

לציבור – לקהילה, למדינה - ישנה אמנם אחריות חינוכית, ונתייחס לחלקה בהמשך, אך היא לא באה במקום האחריות של הפרט. היום המדינה חונקת את האחריות הפרטית, במקום להשתמש בה כמנוף לפיתוח וליצירה.

התחרות החופשית

התחרות החופשית היא ערך כמעט מקודש בחברה הישראלית, אך בתחום החינוך היא לא באה כלל לידי ביטוי.

בהלכה היהודית המצב הוא הפוך. בתחומי המסחר ישנם מגבלות חמורות לגבי פתיחת עסק מתחרה היכול לפגוע בעסק הקיים; "אסור לרדת לאומנות חברו" אלא במקרים מיוחדים. לעומת זאת בלימוד ובחנוך, ההלכה מתירה ואפילו מעודדת תחרות חופשית: "וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה, אינו יכול למחות בידו שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" פוסק הרמב"ם, ומוסיף השו"ע: "ומלמד תינוקות שפשע בתנוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומים) או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו ....מסלקין אותן בלא התראה". וכן "אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין הראשון מפני השני". מהלכות אלו עולה בבירור כי מותר לפתוח בית ספר חדש על אף שיתכן שהדבר יגרום לקריסתו של בית הספר הנוכחי. ודאי שאפשר להפסיק עבודתו של מורה לא ראוי. הוי אומר תחרות חופשית לגמרי.

הבחירה החופשית

התחרות החופשית עליה דברנו קודם מחייבת כמובן בחירה חופשית של ההורים, ומובן שגם זו לא קיימת כמעט בחינוך הישראלי של ימינו. ההורים אינם יכולים להשפיע על תוכנית הלימודים (נעשו אמנם מספר תיקונים בחוק בענין זה, אבל הם טלאי המעיד על הבעיה האמיתית שתיקונים אלו באו כביכול לפתור); ההורים אינם יכולים לבחור את מוסד הלימודים בו הם מעונינים ואין להם השפעה על דרך בחירת המורים והעסקתם. הבחירה היחידה הנמצאת בידם היא בחירת זרם החנוך בו ילמדו ילדיהם – ממלכתי, ממלכתי דתי או עצמאי.

אך האם הבחירה היא רק במי יהיו המורים? ומה עם תכני הלימוד? ומה עם ה"אני מאמין" החינוכי שמקנה מערכת החנוך לתלמיד?

כשילדי למדו לקרוא בבית הספר, נקט בית הספר בשיטה הגלובלית להקניית הקריאה . שיטה זו לא נראתה בעיני, ולאחר בדיקה מצאתי תלמידים רבים בכיתות הגבוהות שלא שלטו בקריאה כראוי. נאלצתי ללמד את ילדי קריאה בבית, תוך עימות מתמיד עם מה שהם למדו בבית הספר. מדוע? האם אין לי כהורה זכות לבחור את שיטת ההוראה שבה ילמדו ילדי? מדוע "האח הגדול" כופה עלינו את שיטות ההוראה שלו? ובכלל האם יש שיטה אחת המתאימה לכולם? האם המערכת היא זו שתתאים לילדי את השיטה ואת המקום בו הם ישמחו ללמוד, או שאני כהורה אעשה זאת קצת יותר טוב?

על פי הנתונים המתפרסמים, תלמידים רבים מרגישים מאויימים בבתי הספר. למעשה הורה אחראי הדואג לבנו לא היה צריך לשלוח את ילדיו ללוע ארי זה בו כל כך הרבה ילדים נפגעים. אולם מה לעשות, התלמידים האלימים גם הם חייבים בחוק חנוך חובה, ובתי הספר לא מסוגלים להתמודד איתם. בשיטה זו האלים מנצח. מי שלא רוצה ללמוד ופוגע באחרים הוא בדר"כ זה שמכתיב את סדר היום בבתי הספר. מדוע עלי לשלוח את ילדי ללמוד עם מי שפוגע בהם? מדוע איני יכול לפחות לבחור במקום לימוד אחר, בו ילדי יהיו בטוחים?

אם כן, שלילת הבחירה החופשית של ההורים על ידי המדינה באמצעות החוק, והסרת תחושת האחריות לחנוך מההורים, מנוגדות במהותן לתפיסת העולם היהודית. היא הפכה את בתי הספר למוסדות שמרטפות בהם מאופסנים הילדים למשך היום, ובמקרה הטוב הם מצליחים גם ללמוד. עם זאת, חובה לציין מורים רבים וטובים שעושים עבודה נפלאה במסירות עצומה, בתוך מערכת בלתי אפשרית זו, ממש כפי שחיילי צה"ל מצילים את המערכה כאשר הפיקוד הבכיר קורס.

שיטת הקופון

בעת שחוקק חוק חינוך חובה חינם היו הדעותחלוקות ביחס אליו. המצדדים בחוק טענו שמטרת החוק היא למנוע אפליה ולתת הזדמנות שווה לחנוך לכל ילדי ישראל; המתנגדים לו טענו שבן גוריון יזם אותו כדי לכפות בעזרתו חינוך המתאים לרוחו, בעיקר במחנות העולים, בהם לא ניתנה להורים אפשרות לבחור בין הזרמים השונים שהיו בחנוך בזמן קום המדינה.

בפועל יוצר החוק את התופעה של הסרת האחריות של הורים רבים מחד, ומאידך החוק מתיש את כוחם של אותם הורים שלוקחים אחריות על חנוך ילדיהם, במלחמות אין סוף מול המערכת.

בבואנו לטפל במערכת החנוך השינוי הראשון שאנו צריכים לעשות הוא להחזיר את אחריות החנוכית להורים. לשם כך יש לבטל את חוק חינוך חובה! החינוך הוא זכות שעושים מרצון ובשמחה ולא חובה מעיקה שצריכים לשים עליה וי. במקביל לכך, יש לפתוח את תחום החינוך לתחרות חופשית. בתי ספר שונים יציעו את משנתם החינוכית ואת הידע והכשרים שהם מתכוונים להעניק לחניכיהם, וההורים יבחרו את מה שטוב בעיניהם. לצורך כך הם אינם זקוקים לעזרה של אף פקיד במשרד החנוך. האיזון בין ההיצע לביקוש יעודד מורים ומנהלים להקים מסגרות לימוד איכותיות, שונות ומגוונות, שיאפשרו למירב התלמידים להתפתח באותם כיוונים בהם הם ירצו, מתוך חופש ובחירה. מבחינת חלוקת המשאבים יצטרכו בתי ספר אלו להתנהל באופן אחראי שיממן את עצמו.

אמנם אנו מבטלים את חוק חנוך חובה, אך עדיין המדינה אחראית לכך שיתאפשר לכל ילד ללמוד. כאן אנו נוגעים במקורות התקציביים לחנוך ולחלקה של המדינה בנושא זה. המדינה תקצה את הכסף שהיא מקצה היום לחינוך, אבל בדרך אחרת. השיטה היא שיטת הקופון. בהתאם לקריטריונים קבועים, יוקצה לכל ילד במדינת ישראל קופון, אותו יוכלו הוריו לממש בכל מסגרת חינוכית שיבחרו. קופון זה יאפשר לכל הורה להיות הקונה הבוחר את המסגרת החינוכית המתאימה לילדיו. לא עוד מריבות וויכוחים עם המפקח, המנהל והמורים. מנהל בית הספר יקבע "אני מאמין חינוכי" לבית הספר, דרכי הוראה וכדומה, ויציע אותם להורים. יהיו מספיק הורים שיפרעו את הקופון דרך בית ספר מסויים, בית הספר זה יתקיים ואף יהפוך בניהול נכון לרווחי. במידה ולא יהיו הורים שמעונינים בבית ספר זה, יהיה וודאי מנהל אחר שיציע תוכנית אחרת ומורים אחרים וכדומה, שבו יבחרו ההורים. יתכן אף שחלק מההורים יבחרו באפשרות א' וחלק באפשרות ב'. במידה ומסגרת חינוך מסויימת לא תוכל לקיים את עצמה ולשרוד לפי כללים אלה, יוכלו ההורים להשקיע מכספם עבור חנוך ילדיהם כפי שהם רוצים ומאמינים. כלומר, התוספת התקציבית שתאפשר לבית הספר להתקיים, תושלם על ידי ההורים. כך תקום מערכת שמצד אחד מאפשרת לכולם ללמוד ומצד שני מאפשרת לכולם לבחור. אין ספק שתוך זמן קצר נראה פריחה אדירה בתחום החנוך והלימוד, ממש כפי שקרה לקווי הטלפון. דומני שיהיה לנו קשה להאמין, כיצד הפקרנו את חנוך ילדינו בידי פקידים במשך שנים כה רבות.

האוכלוסיות החלשות

לאחר החזרת אחריות החנוך להורים, ופתיחת תחום החינוך לתחרות חופשית, עולה השאלה כיצד אנו דואגים לאוכלוסיות החלשות, לגורלם של ילדים למשפחות מרובות ילדים? האם החנוך יהיה רק לעשירים? מה יהיה עתידם של אותם תלמידים אלימים שבתי הספר לא ירצו לקלוט אותם? מה יהיה עם ילדי העולים? עם תלמידים בעלי מוגבלויות? עם ילדים שאינם רוצים ללמוד?

כאן בא לידי ביטוי כוחה של החברה, לא בכפיה אלא בהכוונה ועידוד. משרד החנוך צריך לעודד את שילובם של תלמידים בעלי מוגבלויות במסגרות רגילות. יש בכך ערךחינוכי עצום בעיקר לתלמידים שאינם סובלים ממגבלות, ובודאי למוגבלים שיוכלו להתפתח במסגרת רגילה. העידוד יעשה בראש ובראשונה ביצירת תנאים מתאימים. תלמידים בעלי מוגבלויות יקבלו קופון שערכו יהיה גדול בהרבה מהקופון הרגיל. באופן זה יהיה כדאי לבית הספר לשלב בתוכו תלמידים בעלי מוגבלויות, והוא יצור את התנאים המתאימים לכך. פרסי עידוד ופרסום לבתי ספר הם גם דרך לעודד. כמובן שיהיו גם תלמידים שמעדיפים ללמוד במסגרות מיוחדות להם, והם יוכלו לעשות זאת.

שילוב של תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת כלכלית גם הוא יעשה בדרך העידוד. מסגרת חינוכית שתוכיח שהיא גובה מההורים סכום כסף מסויים, תוכל לקבל סיוע בערך גבוה עם תשלב בתוכה תלמידים מבתים דלי אמצעים. נניח לדוגמא שבבית ספר מסויים החליטו ההורים להשקיע תוספת של 200 ₪ לחודש. בית הספר שיוכיח שרוב ההורים אכן משלמים תוספת זו יוכל לקלוט תלמידים שהוריהם לא מסוגלים לשלם תוספת בשיעור זה. ההורים ישלמו כפי יכולתם ומשרד החנוך יוסיף יותר מ-200 ₪ עבור ילדים אלו, כך שלבית הספר ולהורים האחרים יהיה כדאי לקלוט תלמידים אלה. את המדדים המדויקים והקריטריונים צריך לקבוע אחרי עבודת מחקר, והם יוכלו להשתנות בהתאם לפעולת כוחות השוק. העיקרון הוא שצריך ליצור מצב בו הורים לילדים אלו יהיו מחוזרים על ידי המסגרות השונות, וההורים הם שצריכים להחליט היכן יהיה לילדיהם יותר טוב.

חינוך לזהות יהודית

כשעוסקים בפתרון משבר החינוך במדינת ישראל, אי אפשר שלא להתייחס גם לעובדה הבאה: בשנים האחרונות מפרסם מכון גוטמן סקר שנתי שהוא למעשה מחקר עומק על היחס של הציבור בישראל לזהותו היהודית. התוצאות מצביעות על כך שלכ- 80% מהציבור חשובה זהותו היהודית, הוא מאמין בא-לוהים, ושומר מסורת ברמה זו אחרת. האחוז הגבוה ביותר המגדיר עצמו כחילוני, הוא דווקא בין אלו שהם מגיל 60 ומעלה, לעומת זאת בין אלו שהם בני 20 עד 40 נמצא אחוז החלונים הנמוך ביותר כ-17%. לעומת זאת, על פי נתוני משרד החנוך כ-60 אחוז מהתלמידים מהאוכלוסיה היהודית לומדים בבתי ספר חילוניים ועוד 40% בבתי ספר דתיים. משמעות הדבר שכ-43% מהציבור המסורתי שולח את ילדיו לבתי הספר הממלכתים בהם אין למעשה חנוך יהודי. ציבור זה לא משייך את עצמו לזרם הדתי, אבל הוא גם לא חילוני. כאשר תפתח האפשרות להורים לבחור, יקומו מסגרות חינוכיות שבהם ילמדו הרבה יותר יהדות, יתנו כבוד למסורת, ויעניקו הרבה יותר חנוך. ניתן להורים את הזכות לחנך.

*מאמר זה פורסם בעיתון נקודה גליון מס' 307

 

מאמרים אחרונים מאת מיכאל פואה

מאמרים אחרונים בנושא

של מי האחריות?
מיכאל פואה/10.01.2011
החופש הגדול
משה פייגלין/14.07.2008
לבטל את חוק חינוך חובה
מיכאל פואה/06.01.2008
שכר ומהות בחינוך
משה פייגלין/18.11.2007

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613