צום עשרה בטבת שחל היום, הוא אחד הצומות על חורבן בית המקדש. זהו גם היום שנקבע כיום הקדיש הכללי - מן יום שואה דתי שכזה. כדאי ביום הזה, המחבר בין שתי המשמעויות – חורבן המקדש ואבדן הריבונות מחד – והשואה, מאידך, לקרוא את ספרו החשוב של פרופ' משה ארנס – 'דגלים מעל הגטו'.

סיפור מרד גטו ווארשה המתואר בספר בצורה מפורטת, ממוסמכת היטב ומדויקת מאוד, יש בו לבדו כדי לזעזע את הקורא עד עמקי נשמתו. אבל עוד יותר מהזוועה שגרמו הגרמנים יימח שמם, מתחלחל הקורא (לפחות אני) מתיאור היחסים שבין היהודים לבין עצמם. מסתבר – שעד חיסול הגטו, לחמו בגרמנים שתי תנועות מרי יהודיות, שלא היו מסוגלות להתאחד, גם כשלהבות הלהביורים הגרמניים כבר אחזו בבגדיהם.

שתי התנועות הללו אינן זרות לקורא הישראלי. ככלל מדובר בתנועות השמאל והבונד – מחד, והתנועה הימנית המשויכת למחנה הרוויזיוניסטי – ז'בוטינסקי והאצ"ל – מאידך.

המורדים היו צעירים מאוד. חברי תנועות הנוער שבגטו.

הארגון הימני, הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקודו של פבל פרנקל הי"ד – החל להתארגן מוקדם יותר, אגר נשק רב יותר והכין עצמו בצורה מקצועית יותר לעימות הקרב. כך גם עולה מדווחי הגנרל הנאצי שהופקד על השמדת הגטו – הגנרל שטרופ ימ"ש – אשר הבין כי הוא נלחם בשני ארגונים נפרדים והעריך את ארגונו של פרנקל, כארגון היותר מקצועי ומשמעותי.

האצ"י קיבל לשורותיו כל יהודי שחפץ להילחם. הוא אף מוכן היה ברצון להתאחד עם התנועות שמשמאל למלחמה משותפת בצורר הגרמני.

לתנועת המרי שמשמאל, הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ' הי"ד, לקח זמן רב יותר להתארגן ולא כל יהודי יכול היה להתקבל לשורותיה. ההקפדה על שמירת המסגרות הפוליטיות של כל תנועות השמאל שהרכיבו את אי"ל, פגעה ביכולת הצבאית. חלק מיהבם השליכו גיבורי אי"ל על אנשי ה'בונד' שהצטרפו אליהם. ה'בונד' – ארגון יהודי סוציאליסטי אנטי ציוני – התפאר באחוות העמלים שלו עם "אחיו" - הפועלים הפולנים שמעבר לחומות הגטו. אנשי אי"ל הניחו שקשריהם של אנשי ה'בונד' אכן יעמדו להם לקבלת עזרה בשעת מבחן, מחוץ לחומות הגטו, עובדה שהעלתה את יוקרתם. היתה זו אחת הסיבות לכך ששתי תנועות המרי לא יכלו להתאחד. מבחינת הסוציאליסטים של ה'בונד', איחוד עם ה"פשיסטים" של פרנקל היה בלתי אפשרי לחלוטין.

שתי התנועות, אשר לחמו בגבורה עילאית, בזבזו זמן יקר קודם לתחילת המרד, בניסיונות שכנוע של הנהגת היהודים הממוסדת בגטו. התנגדות ההנהגה המבוגרת, "השקולה והאחראית" הביאה לכך שרוב רובם של היהודים כבר נשלחו ללא כל התנגדות אל מחנות ההשמדה, קודם שפרץ המרד. ברור שהתנגדות מוקדמת יותר, היתה מאפשרת ליהודים רבים הרבה יותר, לחמוק ממכונת המוות הנאצית.

איש ממפקדי הארגון הצבאי היהודי, כמו גם רוב רובם של לוחמיו, לא שרד את הקרב ההרואי כדי לספר את סיפורו. עובדה זו שיחקה לידיהם של כותבי ההיסטוריה שלנו, שמסיבות מובנות העדיפו לחבר את אתוס הגבורה בשואה – רק לאיש השומר הצעיר – מרדכי אנילביץ' הי"ד, תוך שהם מוחקים את חלקו של הארגון המשמעותי לא פחות - ומפקדו איש בית"ר, פאבל פרנקל הי"ד.

מרגע שהתחלתי לקרוא את 'דגלים מעל הגטו', לא יכולתי להניחו מידי. הספר רלוונטי לימינו יותר מאי פעם. מחשבות נוגות חולפות בלבך כשאתה מבחין בהקשרים השונים לימנו. "אחוות העמלים" לא הועילה להם, לאנשי ה'בונד'. הפולנים נשארו פולנים, הגרמנים נשארו גרמנים – והבונדיסטים נשרפו בגטו עם בני עמם, לא עם "אחיהם" האידיאולוגיים החדשים, שבד"כ נתגלו כמשענת קנה רצוץ.

כאז כן עתה, סכנת ההשמדה המתקרבת אינה דוחקת הצידה מחלוקות פנימיות. נהפוך הוא – במקום להתאחד נוכח סכנת הגרעין האיראנית, מעדיפה ההנהגה הישראלית להשליך את יהבה על האומות שמחוץ לגטו ולצורך כך היא פותחת במלחמה פנימית נגד הציבור הפטריוטי ביותר שלה. מי שקרא את מסמך צה"ל למלחמה במתנחלים מבין שדבר לא השתנה מאז הובילו המלחמות הפנימיות לחורבן ירושלים והמקדש, דרך השואה ועד ימינו אלה.

ועוד מסקנה. בימים כתיקונם, מוטב לתת להנהגה הוותיקה להוביל את הציבור. אולם בימי משבר וסכנת השמדה, דווקא לצעירים שעוד לא התברגנו במסדרונות הממסד, יש את היכולת לקרוא בצורה נכונה את מפת המציאות ולהתארגן בהתאם.

*פורסם ב nrg