ביום רביעי, לפני שבועיים, בשתיים בלילה, הכנסנו את האופניים למכונית, את התרמילים, הקסדות, הבגדים החמים, הגזייה והמנות החמות והפלגנו צפונה.

הכל התחיל שבוע וחצי קודם לכן, בטיול אופניים שגרתי שערכתי עם בני דוד למעיין בנחל קנה. לאחר שהשתכשכנו במי המעיין התחלנו לדווש במעלה השביל החוזר בואכה קרני שומרון. להפתעתי התברר כי בלי שהרגשתי, הפך הגדי הצעיר המדווש לפני, ל"עז הרים" המדלגת בעזוז במעלה ההר – תודה לאל. "אתה עוד תרכב לפסגת החרמון" – אמרתי כשהגענו הביתה. "אם אני מטפס את החרמון אתה קונה לי לפסח אופניים חדשים?" השיב מיד הזאטוט המתבגר בשאלה. "אין שום בעיה" – עניתי, " אם תגיע לפסגת החרמון על האופניים האלה, תזרוק עלי כדור שלג ותפגע – תקבל אופניים חדשים לפסח".

לא כל כך האמנתי שבזמן כה קצר יצליח הנער  להיכנס לכושר מספיק לביצוע המשימה. גם בחנות – לשם הבאנו את האופניים הישנים בכדי לכוון את ההילוכים ולבדוק את הבלמים, הביעו הטכנאים חוסר אמון מוחלט ביכולתו לעמוד באתגר – ועוד עם אופניים זקנים שכאלה.

אבל הדור הצעיר הצטרף אלי בכל יום לרכיבת הבוקר, ועוד הוסיף כהנה וכהנה מסלולים משלו וכך, שבוי במילותיי, מצאתי עצמי באמצע הלילה מפליג צפונה עם בני - תוהה האם באמת נצליח לגעת בשלג ולחזור על אופנינו עוד באותו יום.

את המכונית החנינו בחניון קיבוץ דפנה. עם אור ראשון התפללנו שחרית, התארגנו, יצאנו אל צינת הבוקר והתחלנו לרכב לאורך נחל הדן. התחנה הראשונה במסלול היתה תל פאחר – 'מצפה גולני'. כבר בתחילת הטיפוס בשבילי הגולן נכונה לי הפתעה מפחידה. כל התאמה בין השבילים המסומנים במפה לבין המצב בשטח – היתה מקרית בלבד וגם אלו מבין השבילים שמצאנו, חסומים היו בד"כ בגדרות בקר. נאלצתי לגרד כמה שכבות חלודה שהתגבשו אצלי מאז הניווטים בצבא ולנווט אל הכוון הכללי של אותו מוצב סורי שאיים על יישובינו. בעוברנו את אחד משערי הבקר, התייצב לפנינו לפתע שור אדיר מימדים וארך קרניים וחכך בדעתו כיצד להתייחס לשני הטיפוסים המוזרים הטורדים את שלוותו בשעת בוקר מוקדמת שכזו. דוד לא השאיר לי הרבה ברירות – עוד אני מהסס, והוא פשוט רכב ללא מורא מתחת לאפו ולי נותר אלא להתפלל ולדלוק אחריו במעלה הר. אל תל פאחר העפלנו ממערב, בדיוק באותה דרך בה עלו לוחמי גולני במלחמת ששת הימים.  הגענו אל ציר הנפט ומתנשמים ומתנשפים נכנסנו בשערי המוצב. הפעלנו את הרמקול המותקן במקום, הרתחנו מים למנות החמות של ארוחת הבוקר והקשבנו לתיאור קרב הגבורה שהתחולל במקום. היה קר. נורא קר. עוד לא דגדגנו את החרמון וכבר אנו צריכים ללבוש את הבגדים החמים בכל עצירה...

בערך ממג'דל שאמס – כבר אין אפשרות להמשיך בשטח ואת יתרת הקילומטרים לפסגה צריך "לטחון" בכביש. מדוושים ומדוושים במעלה נחלת חצי שבט המנשה אל הפסגה הגבוה בארץ.

זהו – עשינו זאת. איזה כיף של הפסד...

הבן יקיר לי ממהר להפגיז את אביו בכדורי שלג. אנו שותים כוס שוקו חם במסעדת אתר החרמון ועכשיו מגיע הקטע הקשה באמת. הירידה המטורפת בקור של החרמון. אני משביע את דוד שלא יתפתה לחתוך בסיבובים, הרכיבה בכביש מסוכנת מאוד. אנו עוטים עלינו את כל השכבות האפשריות אבל הרוח חודרת ומקפיאה הכל. הלסתות נצמדות בכוח, האצבעות מאבדות תחושה והעניים דומעות מול הרוח המכה בפנים. לאחר שעה ורבע של גלישה רצופה חזרנו למכונית בקיבוץ דפנה, עם חוויה שלא תישכח.

ובאשר לאופניים החדשים?

ובכן היום שלמחרת היה יום צום – צום תענית אסתר, אבל ביום שישי כבר נחתנו בחנות האופניים והעניין טופל לשביעות רצון כל הצדדים...

*פורסם בnrg