מעט מאוד סרטים אני רואה. כי אין לי זמן וגם אין כל כך מה לראות. אבל את הסרט הזה הרגשתי שיש טעם לנסות. הלכתי עם בני שהיה בחופשה קצרה מהצבא. האולם היה כמעט ריק – מה שאומר שסרטי איכות וכסף גדול לא כל כך הולך ביחד. בכל אופן, התיישבנו באולם הכמעט פרטי והסרט החל.

מה אומר ומה אדבר. בעבר לא יכולת לראות סרט ישראלי שלא התעסק עם צה"ל, וערבים, או מתנחלים ושמאלנים, או חדרי המיטות של החרדים – בקיצור אם לא כיבסת כביסה מלוכלכת כבל עם ועולם – ולא סתם כביסה, אלא כזו שמאששת את הנרטיב הפוליטיקלי קורקטי של השמאל הישראלי והבינלאומי – אז פשוט לא היית שם. סידר עצמו נפל בעבר גם הוא בעניין הזה.

אבל זה מאחורינו. הסרט הזה הוא תענוג צרוף כי הוא פשוט סרט אמיתי ואיכותי, כזה שמשאיר אותך איתו זמן רב אחרי שאתה כבר חוזר הביתה. סיפור אנושי על יחסי אב ובנו בתוך הוויה שמן הסתם קרובה לבמאי – הוויה ישראלית, ירושלמית אקדמית סרוגה.

אבל הסיפור יכול היה להתרחש באותה מידה בדיוק בין אב ובנו באוניברסיטת ברלין. כלומר אין פה שום מסר פוליטי. פשוט סיפור אנושי מאוד, נינוח ובכל זאת מרתק, שהולך ונארג בעדינות בין הדמויות הראשיות. תסריט טוב ומשחק בלתי רגיל של שלמה בראבא.

הרבה יצרים יש בסרט הזה. כבוד, קנאה, כעס, אבל אין בו אנשים רעים. כולם שם טובים. אנשים טובים שנקלעים לסיטואציות שמאלצות אותם להפעיל שיקול דעת ערכי – ומזמינות את הצופה לחשוב כיצד היה הוא נוהג באותו מצב.  כל אחד מנסה שם להיות בסדר, מוסרי, מכבד. חלקם מצליחים – חלקם פחות, אבל ההתמודדות היא מאוד מציאותית.

הערת שוליים הוא סרט כמו שסרט באמת צריך להיות – סרט שהוא יצירה ואומנות. הוא מדבר אליך דרך הקומות העליונות, בלי שום מניפולציה – סרט איכות.

יוסי סידר שם את עצמו עם הסרט הזה במקום מאוד מכובד בגלריית הבמאים הבינלאומית. אני כבר מחכה לסרט הבא.

*פורסם בnrg