|
מובן שלא היה זה נחשול סולידריות, אשר הציף פתאום את נתניהו כשחשב לתת ליורדים להצביע ושום פרץ פטריוטיזם לא שטף לפתע את ברק כשהתנגד לכך. עמדות הצדדים מונעות בראש וראשונה משיקולים אלקטוראליים, עובדה המעמידה את טיעוניהם האחרים בעירבון מוגבל מאוד. אילו היה הימין טוען כי עליו לנסות ולאזן את המקדמה האוטומטית בגובה כ 20% הניתנת לגוש השמאל באמצעות קולות הבוחרים הערבים שנציגיהם בוודאי אינם נאמנים למדינה יותר מן היורדים, היינו זוכים אולי לדיון כנה במישור האלקטוראלי.
אולם שני הצדדים התחמקו מן הדיון הזה והעדיפו להעלות טענות דמגוגיות שונות ומשונות. אני מוכן לקחת סיכון ולנחש כי אהוד ברק מעולם לא סירב לקבל תרומה מיהודי בחו"ל שביקש להשפיע על תוצאות הבחירות בארץ – וזאת למרות שהיהודים הללו לא יושפעו מתוצאות מעורבותם. טיעונים דמגוגיים אחרים ממין זה הובילו למסקנה כי לסיירת מטכ"ל תותר ההצבעה בחו"ל ולשלישות – תיאסר...
ברור כי עלינו לדרוש בפה מלא מכל היהודים והישראלים לשוב ולעלות ארצה. אך חולשת אלו הבוחרים בניכר אינה נוגעת לשאלת זכות הבחירה שלהם. איש בארה"ב או באוסטרליה אינו מעלה על דעתו לבדוק את רמת הפטריוטיות של אזרחיהם המתגוררים במדינות זרות. אם אתה אזרח – אתה יכול לגשת לשגרירות ולהצביע – נקודה. אם אתה אזרח טוב או פחות טוב – זו כבר שאלה אחרת שאינה נוגעת כלל לעניין.
מי שמכיר את נתניהו מבין שאין שום סיכוי כי בשוך הויכוח העקר הזה, אכן יוגש החוק וגם יעבור בכנסת. הקואליציה החוץ פרלמנטארית שהתגבשה במהירות נגד הרעיון – אינה היריב שנתניהו מוכן להתייצב מולו ולכן אחת דינה של ההצעה, להיקבר קבורת חמור.
גם ייתר הבטחותיו של ליברמן לבוחריו – ילכו בדרך כל יוזמותיו. ליברמן אמנם אינו 'לוזר' - שהרי זכה בשלל מנדטים נאה ובמשרת שר בכיר - אולם בוחריו בהחלט ראויים לכינוי הזה. חוץ משלל הצהרות לוחמניות ערב הבחירות, ואי אלו תזכורות פתטיות מעת לעת, שום דבר ממצעו של ליברמן לא ימומש. נפלאות דרכי הפוליטיקה הישראלית. אצל פוליטיקאים תחת אזהרה, יש - וזכות הקשקשת הבלתי מזיקה, מחליפה את זכות השתיקה.
עכשיו – משהבנו שהצבעת היורדים אינה עומדת באמת על הפרק, יכולים אנו להעמיק בנחת ולנסות ולהבין את שורש הויכוח.
קו פרשת המים עובר – כרגיל – בשאלה: האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. כשסיים נשיא בית המשפט העליון - אהרון ברק, את תפקידו, הצהיר בצורה המפורשת ביותר כי בעבורו מדינת ישראל אינה מדינה יהודית אלא מדינת כל אזרחיה. הצהרות דומות ניתן למצוא אצל נשיא המדינה – שמעון פרס ובכירים אחרים. השלהבת שאחזה בארזי השמאל מגיעה מן הסתם עד לאזובי הקיר השמאלי. מן העבר השני קיימת כמובן הגישה הקלסית ההפוכה, גישת הרוב, הרואה בישראל קודם כל - מדינה יהודית.
עבור מי שמנסה לטשטש ולמחוק את זהותה היהודית של המדינה, חשוב מאוד לנתק בין היהודיות והישראליות. הפועל היוצא של גישה זו הוא הקפדה יתרה על כך שרק תושבי הארץ יוכלו להצביע ומוטיבציה מופלאה להבאתם ארצה ואזרוחם של מי שאינם יהודים.
עבור מי שרואה ביהדותה של המדינה את הערך החשוב ביותר, מתן זכות הצבעה לכל יהודי באשר הוא, היא עניין מתבקש, שכן בכך מודגש דווקא החיבור שבין היהודיות והישראליות. על מדינת ישראל לאפשר לכל יהודי המעוניין בכך, לבקש אזרחות ישראלית ולקבל תעודת זהות כחולה גם אם אינו עולה עדיין לארץ – כפי שנהגה במסורבי העלייה מברית המועצות וביהונתן פולארד.
עם תעודה זו יוכל כל יהודי לגשת לשגרירות ישראל ולהצביע. באשר להצבעת היורדים – הדברים פשוטים הרבה יותר.
מי יודע – אולי בהצעה שלמה ואמיתית זו, יתמוך גם השמאל. הרי רוב היהודים הם רפורמים ונוטים להתבוללות. שווה לחשוב על כך...
*פורסם ב NRG
|
