הרעש התקשורתי סביב השאלה עוזבים או לא עוזבים את הליכוד – תפס אותי בהפתעה. את סיעור המוחות שהחלנו בו לאחר ההצבעה, תכננו להשאיר בתוך מעגלי הפעילים של מנהיגות יהודית. אמנם ברור היה שלא ניתן לשמור בסוד, שיח גלוי המתבצע בקרב מעגלים נרחבים, אבל לא הערכתי נכונה את ההתעניינות הציבורית.

זה קצת מזכיר לי את מה שקרה כשנפגשנו (לפני כחצי שנה) באופן גלוי לחלוטין עם השר בוגי יעלון ולא הבנו עד כמה העניין נפיץ. כפי הנראה, היתד שתקעה מנהיגות יהודית בפוליטיקה ובהוויה הישראלית, עמוקה יותר משאנו עצמנו מבינים, תזוזות של היתד הזו מעוררות מיד גלים בתוך הפוליטיקה וגם מחוצה לה ודווקא העומדים בעין הסערה הם האחרונים להבחין בזה.

רבים טועים לחשוב שההתלבטות נובעת מכישלונות פוליטיים, מכך שנכשלנו בניסיון למנוע את ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר, מכך שראש הממשלה נילחם בי מלחמת חורמה וכיוצא באלה סיבות מסוג זה. זה ממש לא העניין. אילו ביקשתי רק הישג אישי של מקום בכנסת – יכולתי לעשות זאת במסלולים פשוטים בהרבה מזה שאני הולך בו. זה אומנם לא נעים להתמודד כל הזמן מול כוחות גדולים וחזקים ממך, לא נעים כש יו"ר התנועה שלך עושה יד אחת עם נכלולי העליון בכדי להוציא אותך מהמקום בכנסת אליו נבחרת לפני שנה, או כדי למנוע לחלוטין את הבחירות – השנה. אין שום "כיף" בפוזיציה הזו, אבל כנראה שזו בדיוק ההוכחה שזהו המקום הנכון.

כל חברי הכנסת שמימין, אנשים שכן הצליחו באופן אישי להיבחר ולהיכנס לכנסת – לא היו כלל במקום בו התנהל המאבק על ירושלים לפני שבועיים. מנהיגות יהודית שרק "נכשלת כל הזמן" אילצה את ראש הממשלה להזיע כהוגן ולהדוף את הטענות לפיהן הסיפור האמיתי של ההצבעה הזו הוא למעשה סלילת דרכו של נתניהו לחלוקת ירושלים. זה היה מאבק בלתי אפשרי. כשחברי המרכז – בנוסף לפיתוי הבלתי נתפס להצביע עבור הנצחת מעמדם, ראו את בוגי יעלון ואת בני בגין ואת גדעון סער ואת ישראל כץ ואת משה כחלון ואת רובי רבלין – כל הנאמנים הגדולים, ניצבים ומבטיחים לשמור על ירושלים – קשה היה לשכנע אותם שההיפך הוא הנכון. לא חלפו שבועיים ואתמול חשפו האמריקנים עצמם את האמת.

כלומר אזרח מן השורה, לא חבר כנסת ולא שר, עלה לבדו על ה'מגרש' ונתן לראש הממשלה ולכל המנגנונים שסביבו, את ה'פייט' המשמעותי והיחיד שהיה – בקרב על ירושלים. אשרי שזכיתי ל'כשלון' שכזה...

מדוע אם כן עולה אפשרות העזיבה?

כדי להבין זאת צריך להסביר קודם לכן למה אנו בכלל שם, בליכוד. הפגנות 'זו ארצנו' כנגד תהליך אוסלו, היו אולי הקטליזאטור המשמעותי ביותר שהביא לניצחונו של נתניהו ב96. כמאה אלף איש יצאו אז לרחובות כדי לראות, כשנה אח"כ, את ראש הימין שנבחר על גלי מחאתם – מחבק את רוצח היהודים הגדול ביותר מאז היטלר – יאסר ערפאת – ומודיע קבל עם ועולם שמצא חבר. במקום לבטל את אוסלו ולהחזיר את ישראל למסלול של שפיות, נתן נתניהו למפולת ההיא את הגושפנקא של הימין. כל המלחמות, האוטובוסים המתפוצצים, השומרים והגדרות בכל פינה, אובדן הלגיטימציה הבינלאומית – כל ההתרסקות שאנו חווים מאז, נולדו בזכות שמעון פרס שהביא את אוסלו, והפכו לעובדה מוגמרת בזכות החיבוק ההוא של בנימין נתניהו.

או אז הבנתי שאין טעם בהפגנות. הבעיה אינה כישוריו או אופיו של מנהיג ימני כזה או אחר. הבעיה נובעת מכך ששום דבר לא קדוש יותר. סאדאת קיבל את כל סיני משום שהודיע שכל גרגיר שם 'קדוש' עבורו. כשחיים יבין שאל אותי ביום שישי שעבר (ברדיו תל אביב) "למה בעצם לא לחלק את ירושלים?" – עניתי לו בפשטות "משום שירושלים קדושה וכמו שלא מחלקים את אמא לא מחלקים את מה שקדוש". אין טעם בהפגנות - ישראל זקוקה בדחיפות למנהיגות שמדברת בשם ערכי הקודש היהודיים – בלי מנהיגות כזו אנו מאבדים לא רק את ירושלים אלא גם את תל אביב. העולם אולי קלט שאנו 'פרגמאטיים' ורציונאליים, אבל הבין גם שהארץ הזו קדושה רק לערבים. כך איבדנו את הלגיטימיות לעצם קיומנו כמדינה יהודית.

מכיוון שאנו מעוניינים לפנות לרוב היהודי בישראל – כלומר למחנה הלאומי הרחב – ולהציע לו הנהגה המחויבת לערכי הקודש היהודיים – המקום הטבעי אליו הוליכונו רגלינו היה מכשיר ההנהגה של המחנה הלאומי – הליכוד.

מה שקרה בשבוע שעבר הוא שהליכוד הפסיק לענות להגדרה "מכשיר ההנהגה של המחנה הלאומי" והפך להיות מכשיר ההנהגה של איש אחד – בשירות השמאל. החיבור הפוליטי שנוצר בין ראש המפלגה ומערכת המשפט – אפשר לו לשנות את הכללים רטרואקטיבית לפי שרירות ליבו, ולנתק למעשה את הקשר שבין הליכוד ובין מתפקדיו.

לכך שהצבעה לימין אינה מעלה ואינה מורידה ובכל מקרה תקבל שמאל – לכך כבר התרגלנו. החידוש עכשיו הוא שגם התפקדות לימין אינה מעלה ואינה מורידה, הכל נשלט בסופו של דבר על ידי נכלולי העליון ואחיזתם בראשי הימין.

אין לי ספק שהמקום בו נמצאים חלומותיי, הוא המקום שבו נמצאים חלומותיו הכמוסים של הרוב היהודי הגדול – המסורתי הדתי והחרדי ואפילו חלומם של חלק מ 19 האחוזים הנותרים המגדירים עצמם חילוניים. אני חולם על מדינת חירות אמיתית – לעשיר ולעני, לחזק ולחלש. אני חולם על מדינה יהודית החיה בשלום עם זהותה וא-לוהיה בלי שום כפיה. אני חולם על מדינה הגאה להגשים את ייעודיו ההיסטוריים של העם אותו היא מייצגת, מדינה של תיקון עולם וקידוש ה' מתוך מתן דוגמה של חברת מופת. מדינה הנשענת על יסודות של קודש – לא רק של פרגמאטיות. אני חולם על מדינה שאומות העולם מבקשות ממנה לגיטימציה מוסרית ולא להיפך.

האם הדרך להנהגה לאומית החולמת את החלום הלאומי הזה, עודנה עוברת דרך הליכוד? זה תלוי בשאלה האם תצליח התנועה הלאומית להחלים מן המכה שספגה, להחזיר לעצמה את התהליכים הדמוקרטיים שאבדו לה ולשוב ולייצג ביושר את הרוב היהודי על כל גווניו.

מתי נדע? אינני יודע. אנו לוקחים את כל הזמן הנדרש כדי לבחון את המציאות ולקבל החלטה נכונה. תנועתי היא הליכוד ונכון לעכשיו חברי ואני נשארים בו וממשיכים להתפקד אליו מתוך תקווה שהמציאות בתנועה תשתנה. היה ויתברר שהליכוד אינו מסוגל יותר לשוב ולהיות מכשיר ההנהגה של המחנה הלאומי – מובטחני כי יפתח לנו אבינו שבשמים ערוץ פעולה אחר. דבר אחד בטוח! את הפריבילגיה להתייאש וללכת הביתה – אין לנו. גם לילדינו ולנכדינו מגיע מדינה יהודית בארץ ישראל.

*פורסם ב nrg