|
זוכרים את הגירוש של שרון? וודאי שזוכרים - איך אפשר לשכוח!
מתי הוא בא?
מה ז'תומרת מתי - זמן קצר לאחר ששרון עלה לשלטון!
ולמה שרון עלה לשלטון?
בגלל המהומות, אינתיפאדת אל-אקצה וכל הבלגן, לציבור נמאס מברק ושרון ניצח אותו למרות שהלך לישון באמצע יום הבחירות.
זאת אומרת שלציבור נמאס מהשמאל. הוא לא היה מוכן לשמוע יותר מכל ההזיות האוסלואידיות, ברק דחף את ערפאת לתוך הביתן בקמפ-דיויד, נתן את ירושלים, הסכים להכל, ואז קיבלנו את האינתיפאדה השנייה, לציבור נמאס מכל זה, כולם הלכו ימינה חזק ושרון עלה לשלטון – נכון?
בדיוק כך.
וקיבלנו את הגירוש.
נו?
כלומר כשהציבור נדחף ימינה – זה עוד לא מבטיח שום דבר, בעצם זה יכול בהחלט לעבוד הפוך ולהביא אותנו עוד יותר שמאלה.
או- קי...
זהו – עכשיו קח את התובנה הזו אל מה שקורה היום.
היום הציבור עוד יותר ימינה אפילו מן התקופה ההיא. ברק בתוך הממשלה של נתניהו, לבני מתנדבת להסביר – כולם מאוחדים, כולם כועסים על כל העולם, הישראלים מפגינים במקום מועצת יש"ע – ממש חלומו המתוק של כל מתנחל.
נו?
והכל מוכן להתנתקות הגדולה באמת.
למצוקה הגדולה שמאחדת ודוחפת את הציבור ימינה, אין מוצא אידיאולוגי ברור. לשמאל יש תשובה מסודרת. הכל בגלל הכיבוש, נצא מכאן, ניתן שם - והכל יסתדר. לימין אין שום בסיס אידיאולוגי חלופי. חמור מכך – הוא כבר אימץ בנאום בר אילן- שרוב הימין סמך עליו אל ידיו – את העיקרון השמאלני. ראש הממשלה מנהל קרב מאסף אבוד מראש שתוצאותיו ידועות. הקרקע היציבה תחת רגלי השמאל לעומת החולות הנודדים שמימין, באים לידי ביטוי בהפגנות. לכאורה זה לא יאומן שבימים כאלה, מקרינות הפגנות השמאל הרבה יותר עוצמה מהפגנות התסכול של הימין. אבל זו בדיוק הנקודה. הם באים בשם איזה צדק – מעוות ככול שיהיה, הימין בא לפרוק תסכולים.
הניסיון מראה שמציאות כזו מובילה להקצנה הפוכה. והעם מקבל זאת כגזרה משמים.
מי בימין שחושב לנוח עכשיו על זרי דפנה, כדאי שיבין כי מצבנו הפנימי מעולם לא היה מסוכן כל כך. אחרי שייפרץ המצור על עזה (וזו רק שאלה של זמן), אחרי הבחירות לקונגרס וחידוש הלחץ האמריקני, אחרי שנתומרן לעוד פיאסקו צבאי כזה או אחר מתוך עמדה ערכית נחותה בעליל – אחרי כל זה ולאור העובדה שהציבור אינו רואה אלטרנטיבה שמציעה לו כוון אחר – הציבור ירים ידיים, יחדל להאמין ביכולתנו לקיים ריבונות עצמאית, ייתן לנתניהו למסור את ירושלים לאבו מאזן, את יפו לפליטי תש"ח ואת אום רשרש למובראק. המצרים – אגב - מעולם לא ויתרו על הדרישה הזו. הערבים מעולם לא ויתרו על חזון "ארץ ישמעאל השלמה", ואם לשפוט על פי קצב הנסיגה מכל עמדה שאתמול היתה "סלע קיומנו" – אזי כשאחמדיניג'אד טוען שישראל קרובה לחיסול – הוא יודע על מה הוא מדבר. לאיום הגרעיני אין כל קשר לזה. את מי זה בכלל מעניין היום...כל מה שמעסיק את נתניהו הוא איזו וועדת חקירה להקים לאירוע הקודם ואיך להסתדר עם האירוע הבא.
ההתגייסות של מחנה הימין צריכה להיות היום ליצירת חלופה אמיתית, למנהיגות הימנית הקלאסית. רק מנהיגות שיש לה מוצא אידיאולוגי ברור, תוכל לסחוף אליה את העם הצמא לפתרון יהודי.
*פורסם במקור ראשון |
