|
" אתה רוצה להגיב על דבריה של לימור לבנת?" – שאל אותי העיתונאי הימני.
"מה אמרה לימור לבנת?"
"היא אמרה שעלינו לשוב ולבנות עם תום תקופת ההקפאה".
"מצוין – מה בדיוק אתה מצפה שאומר?"
"האם אני יכול לכתוב שבגלל 'מנהיגות יהודית' חברי הכנסת של הליכוד לוחצים על ביבי לסיים את ההקפאה?"
"בשום אופן לא".
"למה?"
"כי אם לימור לבנת אמרה דבר חשוב וטוב – אז הקרדיט מגיע לה – לא לי".
"ואתה לא חושב שלמתפקדים שלכם יש חלק בתהליך הזה?"
"זה נכון שלמתפקדים האמוניים יש משקל לא מבוטל בתוך הסלט הגדול של הגורמים השותפים למפלגת השלטון – אבל להגיד שלבנת התבטאה כך או אחרת בגללי, זה לא נכון וגם לא חכם"
"אתה רוצה להתראיין בנושא הזה?"
"לא"
"למה?"
"אני רוצה להתראיין בכל נושא חוץ מזה!"
"אבל זה עכשיו הנושא החם!"
"אני יודע –כמה כלי תקשורת כבר בקשו ממני להתראיין על תקן נושא דגל המאבק הפנים ליכודי נגד ביבי לקראת תום תקופת ההקפאה – וסירבתי".
"זה אומר שלא תנסו להיאבק?"
" עצם היותנו בליכוד זה המאבק. אתה בעצמך ציינת שלמנהיגות יהודית יש משקל רב באופן שבו מתנהגים חברי הכנסת – אבל האמת היא שלא בשביל זה הקמנו את מנהיגות יהודית ולא בשביל זה הצטרפנו לליכוד. אנחנו בליכוד לא בגלל המאבק הישיר על ארץ ישראל".
"אז בשביל מה אתם שם?"
"כדי ליצור אלטרנטיבה אמונית להנהגת ישראל"
"אז אתה לא מאמין שניתן לעצור את ההקפאה מתוך הליכוד?"
" אני לא יכול לענות לך בעניין נקודתי כזה או אחר, מה שניתן לעשות – חייבים לעשות, אבל נדמה לי שכולנו מבינים, שבפועל, חוץ ממילים - שינוי גדול לא נראה עם תום מועד ההקפאה. בכל מקרה - בין אם כך ובין אם אחרת - את התהליך האסטרטגי הכולל, את תהליך הקריסה הישראלי, לא ניתן לעצור, לא מתוך הליכוד ולא מתוך כלל הפוליטיקה".
"למה לא?"
"קודם כל חייבים להודות שמאז ימית – כל המאבקים לעצירת הנסיגות נכשלו כשלון חרוץ וצריך להבין מדוע".
"מדוע?"
למעשה, במקום לפתור אותה- הנציחו המאבקים שהתקיימו עד היום את הבעיה. אם אתה כועס על המאמן משום שלדעתך הוא צריך היה להציב שחקן אחר בתפקיד השוער ויש לך שפע עצות אחרות כיצד על הנבחרת לשחק כדורגל, אתה בעצם מכיר בכך שאתה במשחק כדורגל ולא כדורסל. ברור לך שהמגרש הוא המגרש הנכון, וכללי המשחק הם הכללים הנכונים – רק שלך נדמה שניתן היה לשחק באותו מגרש ובאותם כללים בצורה יעילה יותר.
אחרי אלפיים שנות גלות, חזר עם ישראל לארצו והחליט להשאיר את א-לוהיו מחוץ למשחק. יש הרבה הסברים מדוע כך התחולל תהליך שיבת ציון וייתכן שההסברים הללו טובים ונכונים. אולם בפועל המציאות כיום היא שהריבונות היהודית שהתחדשה בארץ ישראל, משחקת על מגרש ה"נורמאליות" על פי כללי המשחק הערכיים של אומות העולם (המערבי).
נקודת המוצא של כל הטענות וכל הפגנות שלנו נגד כל הממשלות מאז ששת ימי הניסים היא – שעל המגרש הזה, ועם הכללים הללו, ניתן לשחק בצורה טובה ויעילה יותר.
וכאן הטעות הגדולה שלנו. כל השחקנים שהציב המחנה הלאומי על המגרש – היו שחקנים מעולים. בגין, שמיר, שרון ונתניהו – כל אחד בתורו - הביא למגרש סגולות ייחודיות של יושרה ואידאלים, עקשנות, גבורה וכשרון מדיני ורטורי. מי שחושב שעל המגרש הקיים ועם הכללים הקיימים הוא יכול היה לנהל את העניינים טוב מהם – מרמה את עצמו.
"אז מה אתה בכלל מחפש שם – ב'מגרש הקיים עם הכללים הקיימים'?"
"שם, כלום.
אבל אני צריך להיות שם כדי לקחת את הציבור משם אל מגרש חדש, עם כללים אחרים. מגרש שיש בו הגדרת מטרה לאומית אחרת. ייעוד שונה לגמרי ובקיצור - חלום חדש. את החלום החדש הזה, את התודעה החדשה אתה ניתן יהיה להתמודד עם האתגרים העומדים לפתחנו- אני יכול להתחיל ולבנות רק מתוך המציאות הקיימת- מתוך ההתמודדות על מגרש ההנהגה הישראלי.
מישהו אמר פעם ש 'אם תרצו אין זו אגדה'. הצלחתנו נמדדת בשאלה אם אנו גורמים לאנשים להתחיל לרצות, לא בשאלה מה אמרה או לא אמרה לימור לבנת".
*פורסם במקור ראשון |
