התבגרנו. כשפרס ורבין הביאו לנו את אוסלו, היו לנו אשליות ששטף הדם ישכנע אותם ואת הציבור שמדובר בטעות. היתה בכך איזו נחמה פורטה – שאולי הקורבנות לא היו לשווא כי הרי עכשיו כבר יבינו כולם. אבל די מהר התברר שקורה ההיפך.

רבין אמנם הבטיח שאם ישתמשו ברובים נגדנו אז אנחנו "ניכנס בהם" אבל בפועל לא רק שזה לא קרה אלא להיפך, הרציחות רק "הוכיחו" שצריך למהר ולעשות שלום עם "הטובים" לפני שהרעים ישתלטו. כלומר ה"שלום" הפך לשמן על גלגלי הרצח שהביא לעוד "שלום" ועוד רצח וחוזר חלילה. ה"שלום" – כך התברר, אינו באמת המטרה שהרי התהליך אינו מביא שלום אלא מוות. השלום הוא האמצעי. אמצעי להגשמת ההתנתקות מהזהות.

כל זה כבר היה מזמן, וחזר ונשנה בכל פעם עד שנגמר באיזה פיצוץ כמו חומת מגן או עופרת יצוקה ואח"כ באה תקופת רגיעה והמשך חידוש התהליך ושוב הדם.

עכשיו אנחנו כבר בוגרים – בוגרים של התהליך הזה ואין לנו אפילו את אותה נחמה פורטה שאולי אולי מישהו יבין משהו בעקבות הרצח.

צריך להבין. חייבים להבין! אנחנו נמצאים בתוך מעגל תודעתי לכוד בתוך עצמו ולא מצליחים להשתחרר. מוחה של החברה הישראלית נשטף בצורה כל כך עמוקה, עד שהיא מקבלת את מעגל הדמים הזה כגזרת שמים. היא מקבלת את שפך הדם כי הדיקטטורה הרעיונית הביאה את האיש הקטן להאמין שאין ערוץ מחשבה אחר. יש אין ספור ערוצי טלוויזיה וכולם למעשה אותו ערוץ. יש שלוש מפלגות שלטון שאומרות בדיוק את אותו הדבר. יש שמונת אלפים פרשנים ושדרנים שאומרים בדיוק את אותו הדבר – אז מה אתם רוצים מהאיש הקטן – שכביכול יש לו אין ספור אפשרויות אבל למעשה רק אחת. הרי אין לו אפילו את הפריבילגיה שהיתה פעם לעבד – הפריבילגיה להבין שהוא עבד. העבד הישראלי המודרני הרי יכול לזפזפ עם השלט, או ללכת להטיל פתק בקלפי – אפילו להפגין הוא יכול כמה שרק ירצה...

אז מה אתם מצפים שהישראלי הזה ימציא לעצמו פתאום מציאות אחרת? איזו נקודת משען יש לו בכדי להתחיל בכלל לחשוב אחרת?

אני מביט על ההתרחשות ואומר לעצמי, כמה פעמים אפשר לחזות באותו הסרט? מילא השמאל והאמריקנים והערבים משחקים בדיוק את אותו משחק – אבל למה אנחנו? למה הימין? למה הציבור האמוני? למה גם אנחנו ממהרים למלא שוב את אותו תפקיד באותו משחק – לא הגיע הזמן לשבור את הכלים ולהפסיק לשחק?

שמעתי את הראיונות המעולים של נפתלי בנט ממועצת יש"ע. "אנחנו לא מפגינים יותר" הסביר נפתלי, "אנחנו פשוט בונים". כל הכבוד. באמת כל הכבוד! לבנות זה מצוין – הבעיה היחידה היא שכבר עשינו את זה לפני חמש עשרה שנה. מבצע מכפיל קראו לזה. כבר הגענו הכי רחוק במשחק הזה. הכי רחוק בהתנחלות, עם מאחזים בכל מקום. והכי רחוק במאבק השטח, עם חסימות הכבישים. והכי רחוק במאבקים הפוליטיים, עם משאל המתפקדים. את המשחקים הללו כבר שיחקנו ומיצינו עד תום. היו לנו הצלחות גדולות אבל הן לא עצרו את הנסיגות וגם לא עכבו אותן – כי אמרנו לציבור מה לא, לא אמרנו לו מי ומה כן!

אנחנו חזרנו הביתה מרוצים מהמבצע המוצלח, והציבור חזר להניח את ראשו בחיקה של ההנהגה והתודעה היחידה שהיתה ונותרה מזומנת לו. הכלבים נבחו והשיירה המשיכה וממשיכה לעבור.

אנחנו נעצור את שפך הדם הזה, נעצור את תהליך הקריסה שבתוכו נמצאת מדינת ישראל והחברה הישראלית כשנגיש לציבור קרש הצלה להיאחז בו. כרגע אין לו משהו אחר ולכן – עם כל הסימפטיה למתנחלים ולימין ולמסורת ולארץ ישראל ולירושלים וכו' וכו' – הוא ייתן למנהיגיו לגרור אותו לעוד ועוד נסיגות וחורבנות. חבר'ה – תתעוררו! הציבור בישראל השלים עם כך שלאיראנים תהיה פצצה גרעינית כי בשפת הגוף אומרת לו משטרת המחשבות שאין מה לעשות. אז מה אתם מצפים שהוא יילחם על בית חגי? הדרך לשינוי עוברת דרך ההנהגה – אין קיצורי דרך, ואין שום פתרונות קסם. בכדי להנהיג צריך ללכת על מהלך משולב של בניית אלטרנטיבה פוליטית ואלטרנטיבה רעיונית. הציבור צריך לראות הנהגה חלופית מוכנה ומזומנה עם תוכניות ברורות לאן וכיצד לקחת את מדינת ישראל.

זהו האתגר שאליו צריך לכוון את אנרגיות הכאב והזעם.

כבר 15 שנה אני שומע שאין זמן ועכשיו העיירה בוערת. ובכן כדאי שנבין. אנחנו ננצח במאבק הזה וננהיג את המדינה אל ייעודה – פשוט משום שאין לנו ברירה אחרת.

אבל כל גרם אנרגיה שמוסט מן החתירה להנהגה פוליטית ותודעתית כי עכשיו אין זמן – אינו מקרב את הניצחון אלא דוחה אותו.

*פורסם במקור ראשון