29.05.2017
 

פוליטיקה

נקמת הנשים המוכות

-   למחרת הבחירות, נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי, הודעה מוזרה. השולח – אלישיב רייכנר, אמנם מוכר לי כאחד הכותבים במקור ראשון, אך הקשר בינינו שואף לאפס. לא זכורה לי התכתבות כלשהי עמו בעבר ובפליאה מסוימת פתחתי את הודעה. "מצורף שי" – כתב שם אליישיב בעוקצנות - "לרגל הניצחון המדהים...". לדוא"ל צורפה קריקטורה של שי צ'ארקה המתארת אותי מטפס על ברכו של נתניהו וקורא תראו כמה גבוה הגעתי.

רייכנר כמובן לא הבין ולא מעוניין להבין את משמעותן האמיתית של הבחירות הללו אבל השאלה היא מדוע חש האיש מן צורך ילדותי שכזה לנקום בי באופן אישי?

בדיונים שנערכו בתוככי 'מנהיגות יהודית' בשנה האחרונה, היו שטענו כי בסיטואציה שנוצרה, אל לי להתמודד שוב על ראשות הליכוד. בדיעבד, לאחר ההתמודדות, גם מי שסבר כך – מאושר מכך שלא שמעתי לעצתו. בעקבות הבחירות התייצבנו במקום חדש ומתקדם הרבה יותר מבעבר. אבל לפני הבחירות החשש היה כבד. הטיעון המרכזי שלי בעד ההתמודדות היה: מנהיגות יהודית הורידה אל המציאות את האלטרנטיבה האמונית. כל ישראלי יכול להתפקד לליכוד ולהצביע עבור הנהגה המבקשת לחבר את מדינת ישראל אל זהותה וייעודה היהודיים.

"אם לא אתמודד" – הסברתי – "אני למעשה שולל מעם ישראל את זכות הבחירה.

זה לא היה פשוט לשכנע עם הטיעון ה"אבסטרקטי" הזה ולשים בצד טיעונים כבדי משקל כמו – אין לך סיכוי להוציא יותר מ 10%, אנחנו נימחק בביזיון ועוד. אבל משקפצתי לבריכה, התברר כי העניין הזה – שמירת זכות הבחירה של הישראלים – הפך למאוד מוחשי.

במציאות שנוצרה, הסיכון הפוליטי שבהתמודדות מול נתניהו גבר על כל סיכוי לנצח או להרוויח ממנה רווח אישי ולכן הסיבה היחידה שיכלה להביא מישהו להתמודד מולו, היתה הסיבה המהותית.

"וכל הרי הגעש וכל הסערות 
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה 
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה."  (מתוך 'בשמלה אדומה'  של רותי ספרוני)

אין תשובה לדרכו של השמאל, מלבד התשובה האמונית. מי שקרא את ספרו החשוב של השר יעלון רואה שבאמת גם לאיש המצוין הזה אין תשובה. כל שהוא מציע הוא הקפאת המצב עד לרגע שבו 'הם' יכירו בנו. אבל כשהרגע הזה (כאילו) יגיע – בוגי ייתן הכל מכל כל – בדיוק כמו בגין ושרון לפניו. כיון שאין לו באמת תשובה, מצא עצמו יעלון כרוב חברי הממשלה והסיעה, נגרר באי נוחות מופגנת מכנס בחירות אחד למשנהו כסטטיסט של ראש הממשלה במלחמתו בפייגלין.

כשנספרו כ30% מן הקולות, הראה מסך התצוגה בוועדת הבחירות המרכזית על 36% עבורי. בשלב ההוא כובה המסך ומשנדלק בחזרה הפכה התוצאה ל 20%...מן העדויות ההולכות ומצטברות ברור כי הבחירות נגנבו וזויפו באופן מערכתי דרך כל פרצה אפשרית ואין לנו שום כוונה להניח לעניין. לא כי איננו מרוצים מהתוצאה הרשמית – אנו מרוצים מאוד -  אלא פשוט כדי לאפשר את המשך ההתמודדות בעתיד.

מכל מקום, בניגוד גמור לנבחרים, אצל לפחות רבע מחברי התנועה נשמרה החירות. הם חצו את הרוביקון והאלטרנטיבה האמונית הפכה אצלם לממשית ורלוונטית.

אינני יודע כמה מהם התעמקו במשנתי האמונית. מן הסתם בודדים בלבד. אבל מאוד ברור היה שמי שמאמין הוא היחיד שלא מפחד להתמודד, פשוט משום שיש לו משהו אמיתי אחר להציע - ובזכות ההתמודדות הזו, יש בכלל בחירות, יש באמת מפלגה, יש מאבק על קולך, יש באמת זכות בחירה –  יש חירות.

אבל יש מי שלא רוצה את החירות הזו. טוב לו בשעבוד הקיים. הוא לא מעז לבקש מפרעה גאולה,  די לו ב"הישג ממשי" - בתוספת קלה של קש ותבן. אם תנצח – אומר הוא – הרי נתניהו יעזוב אותנו...

וכך מצאתי עצמי בשבת שלאחר הבחירות עומד נדהם מול כיתת יורים ספונטנית של "נשים מוכות" - כותבי מקור ראשון – הנכלמות מכך שבחרו בשעבוד ומכלות זעמן – דווקא בי.

נתניהו הכריז שבכוונתו להקיף את ביתו של חגי סגל, במדינת טרור חדשה. רגליו מוכיחות כי לשם אכן מועדות פניו וניסיון העבר עם מנהיגים חזקים ממנו מלמד שאם לא יחול שינוי אסטרטגי, לשם אכן תתגלגל המציאות.  אבל את סגל הטרידה מאוד בשבת שאחרי, חוסר הצניעות שבעצם התמודדותי...

אילו נסמכתי על קולות הקש והתבן הללו, לא הייתי זוכה ביותר מחמישה אחוזים.

למזלי, תחושת החירות הבריאה אצל הליכודניק הפשוט – לא כבתה. גדודי הבוחרים שהובאו מהתעשייה האווירית כמו גם החמולות מרהט (כולם מצביעי ליכוד כמובן...) לא יכלו לה לרוח הזו. מתפקדים אמוניים שבשלו לעשייה פוליטית אמיתית, השתלבו בסניפים השונים והתערו התערות אמיתית בתנועה. מספרם במרכז גדל מאוד ובערים רבות ומרכזיות הפכו לגורם המרכזי והדומיננטי בסניפי הליכוד המקומיים. למהפך התודעתי האמוני נוצר שובל מעשי של עשייה פוליטית מקומית אמיתית.

עוד ארוך המסע וקשה מאוד. קשיים ומשברים בוודאי שעוד צפויים. החיצים כך מסתבר, נורים בדרך לא רק מלפנים, אולם אין שום אפשרות לעצור כי אין שום אלטרנטיבה אחרת.

*פורסם במקור ראשון

 

 

מאמרים אחרונים מאת משה פייגלין

מאמרים אחרונים בנושא

החופש הגדול
משה פייגלין/14.07.2008
כאן לא איראן (אבל גם לא סדום)
יוני גולדבלט-לבב/28.02.2008
לבטל את חוק חינוך חובה
מיכאל פואה/06.01.2008
שכר ומהות בחינוך
משה פייגלין/18.11.2007

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613