בתוך קלחת ההתרחשויות, קשה לעכל את משמעותן. אז למי שעוד לא קולט מה קורה כאן, נזכיר כי מנהיגים החוששים לצאת ממקום מושבם ומעדיפים לשלוח מסרים באמצעות קלטת, הם בד"כ מנהיגים של ארגונים לא לגיטימיים.

כשראש ממשלת ישראל חושש להראות את פניו בלב ירושלים, ברובע היהודי, ומעדיף לשלוח את מסריו באמצעות קלטת – משמעות הדבר היא שעכשיו, אחרי שהכרנו בזכות הקיום ה"פלסטיני" בארץ ישראל, עכשיו, כשויתרנו על הכרה מקבילה של  ה"פלסטינים" בזכות הקיום היהודי בארץ ישראל, עכשיו - אנו ממשיכים ומתדרדרים אל רמת לגיטימיות שהיא נמוכה מזו של החמאס – משהו בדומה לאל-קעידה והחיזבאללה.

אנחנו בתוך ההתרחשויות וקשה לנו לעכל את המציאות הזו. אבל באוניברסיטת ברקלי עדיף בהרבה להיות ערבי המזוהה עם החיזבאללה מאשר יהודי המזוהה עם מדינת ישראל. באירופה המצב חמור עוד יותר.

ה"עלבון" של 'ביידן' נוכח הבניה היהודית בירושלים, היה לא פחות מאשר מבחנה העליון של ההנהגה הישראלית, נוכח הערעור החמור ביותר שידעה ישראל על ריבונותה – מאז היווסדה. הכישלון הגורף במבחן הזה הפך את ישראל למטרת קרטון חסרת יש"ע שכל עמי תבל מתחרים ביניהם מי ייטיב לנעוץ בה את חיציו. הכישלון הגורף במבחן הזה מעמיד בספק את יכולתה של ישראל לשרוד לאורך זמן והופך את מנהיגה לסכנה אסטרטגית לקיומה.

אמנם אל מועדון האישים ה"אקסקלוסיבי" הזה ניתן בהחלט לצרף את רבין, ברק ואולמרט – אולם ייחודו של נתניהו בכך שהוא רותם אל המפולת את המחנה הלאומי הרחב, כלומר את הרוב היהודי. בקדנציה הראשונה , היה זה החיבוק של ביבי עם ערפאת, שנתן לארגון לשחרור פלסטין מהיהודים, את הלגיטימציה של הרוב היהודי. החיבוק ההוא סתם את הגולל על יכולה של ישראל לתקן את פשעי פרס ביילין וחבורתם – באוסלו. התוצאה הבלתי נמנעת של החיבוק ההוא היא הויתור על ירושלים שמביאה בכנפיה ממשלת ביבי השנייה.

עכשיו האיום על שלום העולם כבר אינו בושהאר ואפילו לא יצהר - אלא ירושלים. היהודית כמובן.

התגובה הראויה היחידה ל"עלבון" האמריקני מכך שהיהודים בונים בירושלים, כלומר עלבון מסממן הריבונות הבסיסי ביותר של אומה – הזכות לבנות בבירתה! התגובה לכך היתה צריכה להיות החזרה מידית של השגריר הישראלי, זימון ונזיפה חמורה לשגריר האמריקני וקיצוץ כל סממני הנציב העליון שרכש לעצמו ברבות השנים. התגובה הראויה היתה צריכה להיות ויתור מיידי על כל ה"סיוע" האמריקני. התגובה הראויה היתה צריכה להיות פניה ישירה של ראש הממשלה לעמו, הבהרת מצב החירום שנוצר וגיבוש כוחות האומה להתמודדות מולו.

אזרחי ישראל אולפו לחשוב שאיננו יכולים לשרוד בלי אמריקה. אין קשקוש גדול מזה. ה"סיוע" האמריקני האזרחי לישראל עומד על כאחוז אחד בלבד מהכנסותיה. ה"סיוע" הצבאי האמריקני הוא כשישית מן הסיוע שנותנת ארה"ב לאויבי ישראל בשאר מדינות המזה"ת. אל פסגת מעמדנו הריבוני מהגולן ועד תעלת סואץ הגענו בלי שום סיוע ומתוך התנגשות מתמדת עם ארה"ב. אל השפל בו אנו נמצאים כיום הגענו עם ה"סיוע" האמריקני. אולם הויכוח סביב חשיבות ה"סיוע" אינו רלוונטי. כי הסכנה המאיימת על ישראל אינה צבאית ואינה כלכלית – הסכנה הגדולה היא אובדן הלגיטימציה לעצם קיומה ובמלחמה הזו הפכה ארה"ב לגדולה שבסכנות, בניגוד מוחלט לרצונם של רוב תושביה.

תגובת ההנהגה הישראלית למבחן ה"עלבון" האמריקני היתה התנצלות. ושוב התנצלות. והדגשה של ההתנצלות. והבהרה נוספת של ההתנצלות. כלומר הודאה קבל עם ועולם שהיריקה של ביידן היתה במקומה, בצדק ובדין.

אמנם, בכדי לשמור את בסיס כוחו במחנה הלאומי שחרר נתניהו הצהרות מהצהרות שונות שנעמו לאזניים בימין. טכניקת הבעל המכה תמיד עובדת. אחרי המכה באה לטיפה ושוב מכה. לאישה הרי אין לאן לברוח מן השבי המנטאלי בתוכו היא שרויה.

בל נשכח – ביבי הוא ראש הממשלה הראשון שהפסיד בבחירות. כל כוחו בא לו מעדת הנשים המוכות שהמליצו עליו לנשיא.

אם לא תדענה אלה, לייצר אלטרנטיבה לבעל המכה ולהציל את המדינה, שום מקלט לנשים מוכות לא יושיען. שום קרוילות לא ימתינו להן בתוך הקו הירוק.

*פורסם במקור ראשון