העולה מדו"ח איילנד הוא ששום עובדה לא נסתרה מעיני המתכננים והמבצעים. מפקד חיל הים גילה מנהיגות ראויה, לא צפה במבצע דרך מסכי פלזמה אלה מאחת הסירות בשטח ונוכח היטב, במהלך ניסיונות הטיפוס הראשונים על דופן הספינה, איזו קבלת הפנים צפויה לחייליו. ובכ"ז נשלחו לוחמי השייטת, להשתלשל מהאוויר אל תוך אותה קבלת פנים צפויה.

אלא שדווקא נוכחות המפקדים הבכירים בשטח, היתה במקרה זה לרועץ. שכן מי שהציל לבסוף את המצב, התנער מן הקונספציה ושלל הנחות היסוד המופרכות שעמדו ביסוד הפעולה, היה הלוחם ש. ש. - ירה והרג בזה אחר זה ששה פורעים והפך במהירות את הקערה על פיה. סביר להניח שאילו היו בסביבה פחות מפקדים בכירים, היתה המציאות מנתקת את כבלי הקונספציה – מוקדם יותר וחילול השם שבהשפלת חיילי ישראל היה נמנע.

באופן פרדוקסאלי מגלה דו"ח איילנד שגם מחברי הדו"ח – וודאי אנשים ראויים כשלעצמם -  שבויים באותה קונספציה שמתוכה פעלו מתכנני ומבצעי הפעולה ולכן אינם מסוגלים להבין את משמעות מסקנותיהם שלהם, את מה שכל ילד רואה בעיניו – כלומר את עומק התבוסה. כי הדו"ח, הרי אינו בודק את הקונספציה, הוא רק בודק את תקינות התהליך שנועד לממש אותה – ואם התהליך היה תקין וכולם פעלו ללא דופי ובהתאם לכל הציפיות, אזי מוכרחים להגיע למסקנה שבסך הכל, הפעולה הצליחה...

עומק התלות בקונספציה, שהתגלתה בפעולת השייטת, מהווה אילוסטרציה בלבד לקונספציה שגויה ורחבה הרבה יותר. כל קיומה של מדינת ישראל מונח על גבי תשתית של קונספציה מנותקת מן המציאות המתפוצצת לנו שוב ושוב בפנים – אך כמו בסיפור המשט, כיוון שנולדנו אל תוך הקונספציה הזו, איננו מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסא ולשנותה.

מבחינתנו, אם הצלחנו לדחות עד לאחר הבחירות לקונגרס, את לחצי ארה"ב, אם זכינו לחיוך מאובמה, אזי הכל בסדר.  הקונספציה היא שעם ישראל הוא עם ככול העמים, עם ששב לארצו מתוך מאוויים לאומיים בלבד ואת א-לוהי ישראל יש להשאיר בגלות - מחוץ למשחק – או לכלוא אותו בבתי הכנסת והישיבות בארץ. לקונספציה הזו שותפים גם כל הזרמים הדתיים. לכל היותר משמשת האמונה והתרבות היהודית כפולקלור בלתי מחייב (במישור הלאומי), ודאי שאין לערבה בשיקולים לאומיים.

מאז ראשית ימי הציונות שולטת הקונספציה הזו בכיפה ובתחילת הדרך נראה היה שהיא אף מוכיחה את עצמה. הקונספציה ההפוכה – לפיה צריך לדבוק בא-לוהי ישראל ולהשאיר את ארץ ישראל מחוץ למשחק, גם הקונספציה ההיא עמדה בניגוד משווע למציאות, ושלילתה -  היה סוד כוחה של הציונות. כך הקמנו מדינה בלי א-לוהים, שקיומה במציאות הבלתי אפשרית שסביבה תלוי בחסדה של המעצמה האמריקנית. מאז ששת הימים, עשתה ההנהגה הישראלית כל שביכולתה בכדי להנחיל את הנחת היסוד הזו ומצב רוחו של עם ישראל תלוי בשאלה על איזה צד קם אובמה הבוקר. הבוקר  - כלומר עד לבחירות לקונגרס -  אובמה מחייך,  הקונספציה זוכה לאישור זמני, וכמו במסקנות וועדת איילנד – הכל בעצם בסדר.

אבל הכל לא בסדר.  תחושת הבטן, המצוקה שבעקבות אירועי המשט – נותרת בעינה, וכך גם מעמיקה המצוקה הקיומית ההולכת ואופפת את כולנו כשהמציאות הבין לאומית הולכת ומנתקת את כבלי קונספציית ה"עם ככול העמים". כולם מרגישים שגם העולם המערבי הולך ומפנה לנו עורף ובאין קונספציית חיים אלטרנטיבית, הולכת המצוקה הקיומית וגוברת.

"לישראל אין מדיניות חוץ" – הסביר פעם הנרי קיסינג'ר. לא יכולה להיות לנו מדיניות כזו משום שאנו עסוקים כל העת בשרידות. לא בשרידותנו שלנו אלא בשרידות הקונספציה. אילו בשרידותנו היינו עוסקים היתה ה'מרמרה' נעצרת בלב ים, מעל פני המים או מתחתם. אבל במסגרת כללי "משפחת העמים", אי אפשר לפעול בים על פי המתבקש מן המציאות. את חיילי השייטת הקרבנו עבור שרידות הקונספציה לא עבור שרידותנו.

*

שוב ושוב עולים לשלטון מנהיגים מן הימין ולאחר זמן קצר מתחדשות הפגנות הימין נגד מנהיגיו החדשים. עלינו להבין כי במסגרת הקונספציה הקיימת – איש מאיתנו אינו מסוגל לנהל את העניינים טוב יותר מהמנהיגות הקיימת.

ההנחה העומדת בבסיס ההפגנות היא שניתן לפעול אחרת מתוך הקונספציה הקיימת – הגיע הזמן להבין שזו הנחת שווא. גם המפגינים עצמם  - אילו יגיעו לשלטון על פני אותו מגרש תודעתי, ימצאו עצמם פועלים כפי שפעלו כל מנהיגי הימין עד היום. המגרש הקיים הולך ומתפורר, הולך ונעלם תחת רגלנו. תפקידנו לייצר קונספציה מתאימה לייעודו ההיסטורי של עם ישראל, להכין לעם ישראל מגרש אלטרנטיבי – מגרש שיש בו א-לוהים.

*פורסם במקור ראשון