בתוך פחות מחודש ימים תיסגר בפני ישראל באופן כמעט סופי, האופציה הצבאית לחיסול האיום הגרעיני האיראני.

מתקפה על כור גרעיני "חם" בקרבת עיר צפופת אוכלוסין כמוה כהפצצה גרעינית של אוכלוסיה אזרחית. אין זה סביר, שישראל, שלא מצאה בקרבה את החוסן הדרוש כדי לספוג את התגובה  הצפויה להפצצת בטון וברזל, תעז לנקוט בפעולה שכזו מול כור גרעיני חי.

כך שאם לא תהיה מתקפה בזמן הקצר שנותר, וברור שלא תהיה מתקפה כזו, אפשר לומר בצער שהמדיניות הישראלית כשלה כשלון חרוץ מול האתגר הקיומי החשוב ביותר שהתגלגל לפתחה.

בעוד החברה הישראלית עוסקת בשאלות "קיומיות" כגון, מסמך גלאנט או משפט קצב, יורד לו בנחת המסך על יכולתה של ישראל למנוע את הצטיידותו של "היטלר" המודרני, בפצצה גרעינית.

המשמעות אינה בהכרח חיסול מיידי של מדינת ישראל. סביר הרבה יותר שמה שיתחולל הוא חיסול הולך וגובר של הריבונות הישראלית. כדור שלג שלא ניתן יהיה לעוצרו בכלים הקיימים. אם אין לך יכולת להתגונן מול מדינה המאיימת להשמידך, אתה מאבד את כל ההרתעה שלך ומזמין לחץ מדיני וטרוריסטי הולכים וגוברים. "הפתרון" יהיה כמובן וכרגיל נסיגה מוחלטת מכל השטחים ויהיו עוד כמה פתרונות שכאלה קודם לפתרון הסופי.

מה שכתבתי עד כה, לא באמת מפתיע שום ישראלי. בתוך תוכו השלים עם ישראל עם המציאות הזו. הוא חי את חייו על זמן שאול, הוא חש שהמציאות הולכת וסוגרת עליו, שהמגרש עליו אנו חיים הולך ומתכווץ לו מתחת לרגליו. כל העניין הזה של הפצצה האיראנית, גדול במיליון מידות על האזרח הפשוט – ויהיה זה האזרח המלומד ביותר. הוסף לכך ש24 שעות ביממה מוחו נשטף בין קצב, גלאנט והאח הגדול -  וממילא הוא כבר לא מסוגל לחשוב באמת על שום דבר. בלית ברירה הוא משליך את יהבו על המנהיגות המדינית. ובאמת, בתוך המציאות הנראית לכאורה בלתי אפשרית, המנהיגות הקיימת נראית כמקסימום שאליו ניתן לצפות. ההנהגה נמצאת לכאורה ביד הרוב הימני/ מסורתי והשמאל ומוקדי הכוח שלו מיוצגים גם הם היטב בתוככי הממשלה. יש לנו את ממשלת האיזון המושלם בין הרוב היהודי שטומטם לגמרי, לבין מוקדי הכוח של השמאל בחברה הישראלית. הממשלה הזו מנוהלת ללא שחיתות זועקת לשמים, שומרת על רמת חיים גבוהה ושירותים תקינים לאזרח - יותר מזה אי אפשר לצפות, ואם הממשלה הזו לא הצליחה לעצור את הפצצה האיראנית – אז כנראה שבאמת אי אפשר.

כדי להבין מה ניתן לעשות, צריך להבין את שורשי הכישלון.

את המערכה מול איראן הפסדנו למעשה בגוש קטיף. את גירוש היהודים והשמדת יישוביהם הבין העולם – ובצדק – כהודאה מוחלטת בצדקת הנרטיב ה"פלסטיני". התברר שהטענה ה"פלסטינית" על הארץ כולה היא טענה צודקת. אדם אינו מוותר כך סתם בהתנדבות על חלק מביתו, ואם הוא עושה זאת, הוא למעשה מכיר בכך שהבית כולו שייך לתובע.

ואכן מאז הגירוש, הלחץ על ישראל לא נחלש כפי שהבטיחו יוזמי ה,התנתקות" – אלא גבר הרבה יותר. יכולת העמידה המוסרית של אלו שויתרו כביכול למען השלום – לא גברה, אלא נעלמה כליל. אחמדיניג'אד מרצה במערב, שרי ישראל מבוקשים שם כפושעים בין לאומיים.

מדינת היהודים הבורחת מזהותה היהודית ומנסה לבסס עצמה על ערכי האדם הנאור- כלומר על ערכי העולם המערבי/נוצרי – מצאה עצמה חסרת כלים כדי להתמודד מול מתקפת שלילת הלגיטימיות הבין לאומית המופנית נגדה. מתוך מגרש התודעה המערבי, הנאור, הנוצרי, החילוני, הכביכול מעשי – הזה, באמת לא ניתן יותר לתת תשובות לאיום הקיומי על ישראל. מדהים לראות כיצד דווקא מנקודת הכוח הכלכלית והצבאית הגבוהה ביותר אליה הגענו מאז ומעולם, אין אנו מסוגלים יותר לתת תשובה לאיום הקיומי הבסיסי ביותר.

אבל יש מגרש תודעה אחר, שעליו אנו יכולים לשחק, ובשלב כזה או אחר לא תהיה ברירה ונתחיל לשחק עליו.  לא! אין הכוונה למגרש היווני או לעוד תמרון כזה או אחר על המגרש המתכווץ הקיים. ישנו המגרש היהודי. כשמדינת ישראל תציב עצמה על המגרש הזה - המגרש המספק מלוא ההצדקה לעצם קיומה –

כשהחברה הישראלית תעשה שלום עם זהותה היהודית ותהיה מוכנה להילחם ולהקריב קורבנות עבור שמירת הערכים הנובעים מן הזהות הזו, או אז ניתן יהיה להודיע מראש על הפצצת הכור בבושהאר, לתת לאוכלוסיה שהות להתפנות – ולחסל את האיום.

*פורסם במקור ראשון