22.08.2017
 

ביטחון

שעת ההכרעה

 

 

כיצד הפכה ה"גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה" למהלך דמוי ה "התנתקות". הרי אי אפשר שלא להבחין בדמיון הרב. בשני המקרים מגיע ראש ממשלה שנבחר בקולות הימין, שהאידיאולוגיה ממנה צמח בוודאי אינה שואפת לחורבן בלב הארץ – ובכל זאת הוא הופך כוון בכל העוצמה ומכופף את שריו ואת הקואליציה שלו לתמוך בניגוד גמור לרצונם במהלך מבית היוצר של "שלום עכשיו".

העניין הוא בזה שמאז שנכפה עלינו ב 67 בדרך נס, לשחרר את לב הארץ ואת ירושלים, התעקשנו לדחות את המתנה הזו, לייצר פצצת זמן ולגלגל אותה לדורות הבאים. אי אפשר לצפות ממנהיגי הליכוד הנוכחיים לתעצומות נפש ומקורות לגיטימציה עמוקים וחזקים יותר, מאלו שהיו למנהיגי ישראל בשעתה החזקה ביותר – מיד לאחר ניצחון הבזק המדהים ההוא. כשמתגלגלת למנהיג התורן הכרעה אסטרטגית שמשמעה בחירה בין המשך המצב הנוכחי לבין החלת ריבונות – התוצאה צפויה.

הקולות שנשמעו השבוע מכוון בית המשפט העליון באמצעות השופט מצא וח"כים מקורבים, היו חד משמעיים. לא ניתן לחוקק את חוק ההסדרה כיוון שקודם לכן צריך להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון. כלומר בית המשפט העליון אמר לנתניהו, דע לך שאם אתה לא עוצר את הדבר הזה, אנו נפסול את החוק מסיבה טכנית כביכול ןנאלץ אותך להמשיך עד להחלת הריבונות. אנו לא ניתן לך להתייחס לחוק הזה כאל עניין טקטי – עניין של גזרות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. אנו מאלצים אותך כבר עכשיו להכריע הכרעה אסטרטגית – הלנו הארץ? כן או לא! אתה צריך לבחור בין סיפוח לבין גירוש.

בג"צ – אגב – לא טען את הטענות הללו כשחוקקו חוקי הגירוש מגוש קטיף, איש לא טען שצריך להחיל את חוקי ישראל על עזה כדי לגרש משם את היהודים... אפשר היה לחוקק את חוק ההסדרה ולהמשיך בתרגילי צו אלוף וכיוצא באלה מוצאות משפטיות כפי שנעשה עד היום. אבל נעזוב את ה"קטנוניות" הזו, בשורש הדברים האמת היא אכן שאי אפשר לחיות לנצח חיי קבע אזרחיים על תשתית משפטית של כיבוש צבאי וחסד עושה עמנו יריב אופנהיימר שמביא אותנו אל הרגע בו ניאלץ להכריע.  

עם הקמת המדינה – ב 1948, חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". לפני חוק זה, חל החוק הישראלי בכל שטחי ארץ ישראל שמוחזקים בידנו.

במלחמת השחרור כבשה ישראל שטחים רבים מעבר לאלו שהוקצו לה על ידי האו"ם בתוכנית החלוקה. בכל המקומות בהם החזיקה ישראל בסיום המלחמה, קיימה ישראל את החוק האמור עד לס"מ האחרון, החילה את החוק הישראלי והם הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. כך נהריה, כך אילת, כך נצרת, כך באר-שבע ועוד ועוד מקומות שנפלו לידינו מכוחם כיבושי צה"ל בלבד.

למעשה – לא נצרכה ישראל לאחר שחרור יהודה ושומרון לחוקק שום חוק וצריכה היתה לפעול בדיוק כפי שפעלה ב48. איש לא הכריח את דיין לחסום את דרכם של הפליטים על גשרי הירדן ולהחזירם עם זרי פרחים לשכם וקלקיליה, איש גם לא הכריחו למסור לווקף המוסלמי את מפתחות הר-הבית.

אבל אל לנו להלין על דיין לבדו. תודעת ההנהגה הישראלית כולה – כולל ההנהגה הדתית – לא היתה מוכנה להתמודדות עם האתגר הזהותי שכפתה עליה לפתע- ארץ האבות שנפלה בחיקה.

הסיכוי לשלום עם הערבים נגוז ברגע שהבחינו כי למעשה כלל לא הפסידו במלחמה וישראל מתייחסת אל כיבושיה כאל קלף מיקוח. אם מה שרציתם הוא לא השטח אלא שלום, אז למה שניתן לכם את הניצחון הזה? באוגוסט 67 – שלושה חודשים לאחר המלחמה - התכנסה ועידת חרטום ומדינות ערב קיבלו בה שלוש החלטות:

 

  • לא לשלום עם ישראל,
  • לא להכרה בישראל
  • לא למשא ומתן עמה.

נוצר מצב של לא לבלוע ולא להקיא. מחד - אין למי לתת כי אין מי שמוכן לקחת, מאידך, הרוח הציונית שפיעמה פעם במפלגת העבודה ביקשה להמשיך את תנופת 48 על פי אותם כללים. גם יתומי גוש עציון והקהילה היהודית בחברון שביקשו לחזור לבתים שנאלצו לעזוב קודם שנרצחו הוריהם על ידי האספסוף הערבי הוסיפו את הנופך שלהם וכך החלה ההתנחלות.

כך – בקיצור נמרץ – נוצר המבנה המוזר והמתגלגל הזה של ההתיישבות ביש"ע. במעשיה, ישראל הודיע לעולם שזו לא ארצנו אלא שטח כבוש ותרצה את ההתיישבות בצרכי ביטחון. תשתית משפטית שכזו יכולה להחזיק מעמד 3-4 שנים, לא ארבעים. כל מומחי ההסברה לא יכולים להסביר את צדקת ישיבתנו ביהודה ושומרון כשהמסר העולה מהתנהלותנו בשטח הוא שאנו כובשים ומיישבים את אזרחנו בארץ לא לנו.

מי שמפנטז על יציאה מהשטחים, עם או בלי פרטנר, קיבל כבר את תקדים ההתנתקות – תקדים הטילים על באר שבע ואשקלון. נראה כי את החלטתו של בורא העולם במלחמת הניסים של ששת הימים לא נוכל לשנות והארץ הזו תישאר ארצנו על אפנו ועל חמתנו.

במוקדם או במאוחר ניאלץ לעשות ביהודה ושומרון את מה שעשינו בנהריה ובאר שבע
ב 48 – כלומר פשוט לקיים כלשונה את פקודת שטח השיפוט. לשם כך תידרש הנהגה עם תודעה שאינה יראה מאתגר הזהות שנושאים בחובם הר הבית, מערת המכפלה וקבר רחל.

וההנהגה הזו בו תבוא.

זו רק שאלה של זמן.

היא תבוא.

 

*פורסם בnrg

 

 

 

מאמרים אחרונים מאת משה פייגלין

מאמרים אחרונים בנושא

תפילות
משה פייגלין/29.09.2012
חזון למעריב
משה פייגלין/24.09.2012
סוד הדין והרחמים
משה פייגלין/13.03.2012
אצלי הוא כבר זכה
משה פייגלין/09.02.2012

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613