כל האמור לעיל הוא לא הפתעה. הכל נאמר מראש והאזהרות כתובות ומפורסמות. מה שחסר עכשיו הוא לתבוע ממי שהוביל את ההפקרות הזו לשלם את המחיר. אנו חייבים להסביר לכולם שיש מחיר לאשליות, ואת המחיר הזה אנו משלמים היום בגינות המתייבשות, ובחשבונות המים שקורעים את חשבונות הבנק שלנו. לו לפחות היינו מקבלים שלום ומזרח תיכון חדש כפי שהובטח, ניתן היה לדון אם המחיר שווה. אולם תמורת אוסלו כבר שילמנו מחיר דמים כבד, ומחיר המים עתה הוא רק תוספת על המנה העיקרית. המצב עם ירדן לא השתנה באופן מהותי מאז הסכם השלום, ומחיר המים שעתה נוגע בכיס שלנו, מתפתח לבעיה ברמה לאומית שלא ברור כיצד מדינת ישראל מתמודדת איתו. האם האפשרות לבקר בסלע האדום שווה את המחיר?

אולם מעבר ל"אמרנו לכם" שחשוב לחזור ולהדגיש, צריך גם להציג את האפשרות האחרת. נניח שבמקום להשקיע מאות מיליארדים בחלום ההזוי של אוסלו, היה מושקע כסף זה בעידוד ההגירה לתושבי עזה ויו"ש המעוניינים לבנות את עתידם באירופה, בקנדה או בדובאי המשוועת לידים עובדות. כל משפחה שהייתה מוכרת את רכושה ועוברת לבניית עתידה בארץ אחרת הייתה יכולה לזכות במענק של מאות אלפי דולר. במקום להמשיך להשקיע במאבטחים, בגדרות , ובנסיגות בלי תחתית, היינו יוצרים מציאות חדשה בה ברור שמדינת ישראל היא ארצו של העם היהודי והוא פועל באופן מוסרי כדי לבסס את קיומו בה. המציאות הקשה שנוצרה בגלל הסכמי אוסלו, כבר הניעה ערבים רבים בעלי יכולת, לבנות את עתידם בארצות אחרות. עתה אנו תקועים בעיקר עם אלו שחוסר היכולת הכלכלית לעזוב מחד, והתקווה למוטט אותנו מאידך מניעות אותם להילחם בנו ללא פשרות. רבים מהם ישמחו לקבל את האפשרות, ולצאת מכאן. מדוע להלחם בהם זה יותר מוסרי, מאשר לאפשר להם ללכת בצורה מכובדת?

משבר המים הוא סיבה טובה לבחינה מחדש של ההתנהלות המדינית של ישראל בשנים האחרונות. בפעם הבאה כשאנחנו לוחצים על הידית הקטנה, כשאנו מתבוננים בגינות היבשות, בכנרת ובים מלח הגוועים, נזכור את ביילין פונדק פרס ורבין, שהתחילו. את חיים יבין, אריה גולן וחבריהם בתקשורת שגיבו. ואת אהוד ברק , נתניהו , ושרון שהמשיכו.

כשנשמע את המים זורמים וממלאים את המיכל מחדש, נדע עדיין יש לנו הזדמנות להחליף הנהגה זו בהנהגה שטובת העם היהודי נגד עיניה, זו חובתנו.