נראה כי קץ האידיאולוגיות שהקימו את המדינה, בא לבסוף לידי ביטוי גם באבדן המשמעות של הכלים הפוליטיים שנשאו אותן.

הקטבים של חירות מול מפא"י ואח"כ הליכוד מול העבודה, היו תמיד חדים וברורים.

לאחר מהפך 77 וחורבן ימית – החלה התמונה להיטשטש. התהליך הגיע לשיאו עם הקמת החור השחור ששמו 'קדימה' – כלומר מפלגת קץ האידיאולוגיות השואבת לתוכה את האופורטוניסטים מכל הצדדים והופכת את המדינה לדיקטטורת המנגנונים. אך טבעי הוא שמפלגות המרכז, העבירו את החוק הביומטרי למגינת ליבם של המפלגות האידיאולוגיות משני הצדדים. אם מותר לעשות בגופי שימוש בכפיה בכדי לסמן אותי ולעקוב אחרי, אז בשביל מה כל הביומטריה המתוחכמת הזו, לא יותר פשוט לחוקק לי מספר על הזרוע?

אלא שאפילו ח"כ רציני ממפלגה אופוזיציונית קטנה – חברי פרופ' אריה אלדד - אינו מבין את התהליך הזה ומציע הצעה מפלצתית לאכוף תרומת איברים לאחר המוות. בדמוקרטיה העממית של סין וודאי יסכימו לתורה הזו היוצאת מציון.

אובדן האידיאולוגיות הפך את ישראל – ולא רק את ישראל – ממדינה דמוקרטית, למדינת כוח פוסט דמוקרטית. "באין חזון יפרע עם" אמר החכם באדם. אבדן החירות הוא כנראה האופן שבו נפרע בורא עולם מחברה שהחליפה את הזירה האידיאולוגית בזירה אופורטוניסטית.

סביר מאוד להניח שבצורה כזו או אחרת אכן "נזכה" לראות בהקמתו של חור שחור פוליטי חדש. בעידן הכוח הפוסט דמוקרטי – זהו שם המשחק. האידיאולוגיות עדיין שם – בציבור הרחב, אך מיד לאחר ההצגה הדמוקרטית הגדולה של יום הבחירות, ממהרים מנגנוני מדינת הכוח החדשה להשתלט על רצון הציבור. אין ספק – רוב הציבור כיום הוא ימני יותר, לאומי יותר ובעיקר – מסורתי יותר. אך האג'נדה הלאומית מקצינה בדיוק לכוון ההפוך. עשרת חודשי ההקפאה הם חלק מתהליך של מסירת הגולן, יו"ש וירושלים לערבים. ייתכן שהכוונה לתת קצת פחות, אך בין אם העניין מתוכנן מראש ובין אם לאו, התהליך מתגלגל בהכרח להפקרה טוטאלית. כשמדובר בכ 300,000 מתיישבים, אין לישראל שום דרך לממן את ה"פריווילגיה", לה זכו מתיישבי גוש קטיף. לכן התסריט ההגיוני מוביל לפתרון האלגנטי של דה-גול (שרון הצרפתי) באלג'יר – כלומר נסיגה והפקרה. אל תאמר תוכנית ההקפאה, אמור מעתה – תוכנית ההפקרה ומי שמנסה להתוות דרכי מאבק – מוטב לו שיתכונן למלחמה הבאה, לא למלחמה הקודמת.

לכל המערכות יש אינטרס בהעצמתו של תהליך אבדן החירות. התאגדות המשפט והתקשורת, הביטחון והממון, האקדמיה והרבנות לביצור מעמדה של מדינת הכוח – אינה נובעת רק מגישה שמאלנית, "רדיפת שלום" ושנאת מתנחלים, האופפת את רוב אדוני הארץ. היא נובעת גם מן הרצון לשמר את הסדר החדש. ביקור הרב הראשי במסגד החרוך אינו עניין אידיאולוגי, כמו גם הזעזוע המשותף לכל הממסדים, מאותם חיילים שהעזו לצעוק שהמלך הוא עירום.

שדה המערכה הציבורי באובדן החירות והקריסה הכוללת, הוא כרגיל – הליכוד. עוד לפני שהוקמה 'קדימה' – הפך הליכוד עצמו למעין 'קדימה' שכזו – כלומר חור אידיאולוגי שחור. חוקה וערכים שאין להם ולא כלום עם הכוון שמיישמת המפלגה בפועל. אולם מכיוון שהליכוד הוא תנועה עממית ומתקיימים בו תהליכים דמוקרטיים פחות או יותר, מתקיים שם מאבק שאילץ את שרון לעזוב את המפלגה ולהקים את 'קדימה'.

את המלחמה המוזרה של ראש הליכוד באחד המועמדים לכנסת בפריימריס האחרונים, מלחמה שעלתה לליכוד במנדטים רבים, ניתן להבין רק על רקע התהליך הזה. כלומר האם הליכוד ישמור עצמו כמייצג דרך אידיאולוגית או ישתלב ככלי שרת במדינת הכח הפוסט דמוקרטית.

כמו במדינה האורווליאנית, עמלים כל הממסדים להנחיל לציבור בכלל ולחברי הליכוד בפרט, את ה'שיחדש' לפיו דמוקרטיה היא שלטון הבג"ץ והמנגנונים. כשהריבון, כלומר העם באמצעות נציגיו, עומד על שלו, מכנה זאת התקשורת – חוק עוקף בג"ץ... כלומר העם העז לעקוף את הריבון האמיתי, וזו כמובן פגיעה אנושה ב"דמוקרטיה". כשאנשים אידיאולוגיים מתוך המחנה הלאומי מתפקדים לליכוד ועומדים על מימוש המטרות איתם פנה לציבור וזכה בשלטון – מכונה התהליך הזה, השתלטות עוינת וכמובן – סכנה לדמוקרטיה... גם רבני הממסד ממהרים להסביר שהתהליך הזה הוא בלתי מוסרי. וכשלמרות שטיפת המוח – מצביעים חברי הליכוד במשאל המתפקדים נגד הגירוש – נותנים המנגנונים את הלגיטימיות הדרושה לרמיסת החלטתם – שהרי זו היא הדמוקרטיה...

הליכוד הוא הרבה יותר ממפלגה המייצגת אידיאולוגיה. מדובר בזירה. במרחב היחיד שבו יש עדיין לאזרח הישראלי יכולת – בעייתית ומלאת חורים אבל עדיין יכולת - להיאבק על האוטונומיה שלו מול הרודנות המתגבשת.

מדינה דמוקרטית אמיתית, אינה יכולה ליישם את תוכנית ההפקרה. וודאי שלא מדינה דמוקרטית שבה רוב ימני ברור. גזל החירות הוא שלב הכרחי בדרך לחורבן הארץ. המאבק בתהליך הזה עודנו אפשרי והוא מתקיים אך ורק בזירה הזו. המאבק עודנו אפשרי, אבל רק עבור מי שמצטרף לליכוד.

*פורסם במקור ראשון