ראש חודש ניסן מתדפק בשערנו ועמו ויכוחי חוק החמץ. את עמדתי כבר הבעתי כאן בשנה שעברה. באופן עקרוני אני מתנגד לחוקים דתיים. אין חוק המחייב לערוך ברית מילה וכולם עושים זאת. גם חוק המחייב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – אין, כי במקום שיש תרבות, לא צריך חוקים. החוק צריך לבטא את התרבות לא לנסות ליצור אותה וכשהוא עושה זאת הוא מביא יותר נזק מתועלת. כשהתורה שלנו תיהפך לתרבות שלנו, כשמי שמוכר חמץ בפסח יחוש כמי שלא שם לב לצפירת יום הזיכרון והמשיך ללכת, תיפסק מכירת החמץ. שום חוק לא יעשה זאת קודם לכן.

למי שלא מבין את חשיבותו הקריטית של העניין הזה לעצם שרידותנו כאן, כדאי להפנים את הסיפור הבא:

במלחמת לבנון הראשונה דחק צה"ל את מחבלי אש"פ עד לנמל בירות ומשם לטוניס. הארגון שאיבד את אחיזתו בלבנון היה מרוסק. במחנה המעצר "אנצר" שהקים צה"ל, ישב סלאח תעמרי – הבכיר והנערץ שבמחבלים שלכד צה"ל -  כשהוא שבור לחלוטין. לימים ראיין אותו העיתונאי אהרון ברנע ואף כתב אודותיו ספר בשם "ללכת שבי".

בספרו של ברנע מתאר תעמרי את מצב הארגון קודם לחג הפסח לפני עשרים ושמונה שנים. הגעתי למסקנה – מספר תעמרי -  שאין לנו שום סיכוי להתגבר על עוצמתה הכלכלית והצבאית של ישראל, שעלינו להסתפק בפירורים שיזרקו לנו ולקפל את כל הדגלים. תעמרי  - אינטלקטואל ופטריוט -  שיתף פעולה ברצון עם שוביו וייתר האסירים הבינו ממפקדם הנערץ שזהו זה – כלו כל הקיצים – המלחמה אבודה. ואז – ממשיך ומספר תעמרי -  התחולל אירוע מפתיע שהפך את הקערה על פיה.

"החזקתי בידי בסורגים הקרים והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי ובידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו.קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל
סנדביץ של פיתה. נושך ולועס ושוב נושף ולועס".

"אתה יהודי, אמרתי לו... מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ
בחג זה"??

"אני לא מחויב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר. אין לי קשר לכך". אמר הסוהר היהודי.

"התיישבתי על המזרון בתאי ואמרתי לעצמי; עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, המסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר
עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי..".

"למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את
דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי.

הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכול. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיווציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם".
"מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, את כולם שכנעתי שיש לשנות את הקו שיש להיאבק בלא פשרות".

תעמרי שנבחר לפרלמנט הפלסטיני אכן שכנע את חבריו והפיח רוח חדשה במלחמה בישראל. קשה להגזים בנזקה של אותה פיתה, שלעס החייל הישראלי, נוכח האומות, בימי חג הפסח.

ולמי שתוהה כיצד איבדנו את ירושלים – הנה עוד סיפור קטן.

הפעם זה לא מלפני שלושים שנה אלא סיפור שהתרחש לפני כחודש. זה לא סיפור על חייל מנותק משורשיו, זה סיפור על ראש ממשלה ישראלי המנוכר להם, שבביקורו האחרון ברוסיה, בחר לסעוד דווקא במסעדת השרצים  המפורסמת - 'פושקין'. אל הסעודה הצטרף ראש הממשלה היווני פפנדראו, ואוהבי ישראל שברוסיה יכלו לחזות במנהיג היהודים המלעיט עצמו בנבלות וטרפות משובחות להפליא.

פיתה אחת בפיו של חייל אנונימי הספיקה בכדי לזרוע בתוך הניצחון הישראלי, את זרעי התבוסה.  לאיזה נזק גרמו השרצים בפיו של ראש ממשלת ישראל.

*פורסם בnrg