בשולי חנוכת בית הכנסת החורבה ישנו לקח שחשוב מאוד כי נפנים.

שחזורו המדויק והקמתו לתחייה של בית הכנסת המסוים הזה, נושא עמו משמעויות שקטונתי מלתאר. מדובר במשהו שהוא הרבה יותר מבית כנסת. כל שיבת ציון המתחדשת – לא במאה השנים האחרונות אלא בשלוש מאות השנים האחרונות – מרבי יהודה החסיד, המשך בתלמידי הגרא, המשך בראשית ימי הציונות ועד הקמת המדינה - מסומלת בבית הכנסת הזה. התקוות, האכזבות, הסבל והצלקות – הכל שם. שם עלה לתורה הנציב הבריטי הראשון – הרברט סמואל בשבת נחמו (1920) ועורר תקוות משיחיות, ועל חורבותיו עמד עבדאללה תל – מפקד הלגיון הערבי שכבש את הרובע ב מלחמת השחרור, פוצץ את בית הכנסת והודיע כי שוב לא ייבנו בתי כנסת בירושלים.

פלא הוא כיצד זה המתנו מאז שחרור הרובע בששת ימי הניסים בכדי לשוב ולבנות את בית הכנסת הזה. אולם מוטב כמובן מאוחר מאשר לעולם לא. אשרי היוזמים והעושים במלאכה, אין ספק כי מדובר בחגיגה של ממש לעיר ירושלים ולמדינת ישראל, בפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה בעל משמעויות היסטוריות, לאומיות ודתיות שאין עליהן עוררין.

לפרויקט שכזה, המרענן את שורשינו בארצנו, בשעה שבה מעורערת הלגיטימיות של עצם קיומנו הריבוני בארץ הזו – אין מחיר. גם אם הוא היה עולה מיליארדים, הוא היה שווה.

אבל הפרויקט הזה לא עלה מיליארדים, עלותו מוערכת ב 45 מליון ₪ ואת רוב הכסף נידבו נדבנים יהודיים שהמרכזי שבהם הוא וואדים רבינוביץ' – תבוא עליו הברכה. לכיסנו – האזרחים, לא ממש נתחבו ידיים בפרויקט החיוני הזה.

יפה.

מערבה משם, מתנוסס לעין כל הבאים לירושלים פרויקט אחר. בשונה מהקמתו מחדש של בית הכנסת החורבה, מדובר כאן בפרויקט שכל כולו ציבורי. כלומר כל מני עסקנים עלומים החליטו שצריך את הפרויקט הזה, בלי שום דיון ציבורי של ממש, אבל את הכסף למימונו אף אחד לא תרם. בפרויקט הזה, הידיים נתחבו עמוק עמוק לכיסנו בלי שאף אחד באמת ביקש רשות.

"מגדל אייפל הירושלמי". כך הסבירו יוזמי 'גשר המיתרים' את הסיבה להקמת הפיל הלבן הזה. "לפריס יש את מגדל אייפל ולירושלים יהיה את גשר המיתרים".

עכשיו תראו – יש אומרים שהוא יפה, יש אומרים מכוער. לדעתי הוא יפה – אבל בתל אביב, לא בירושלים. גשר כזה צריך איזה נהר שיעבור מתחתיו לא אוטובוסים מעשנים של אגד. ובכלל, למה ירושלים צריכה מגדל אייפל? זה לא שאני נגד להשקיע בכניסה לעיר – להיפך - אבל מי שמגיע לירושלים רוצה ירושלים, לא פריס. תשקיע במשהו שמכניס את הבאים לאווירה ולמשמעות של עיר הנצח, עיר הקודש, עיר דוד, בית המקדש העיר שחוברה לה יחדיו...

בשונה מהפרויקט החצי פרטי (לפחות) של שיקום בית הכנסת החורבה, הפרויקט הציבורי של גשר המיתרים עוד לא הסתיים. כשנכנס ניר ברקת - ראש העיר החדש - לתפקידו, הודיע כבר בנאום הפתיחה כי ייתכן ויהיה צורך לפרק את הגשר. כי כמה עלתה לנו ההרפתקה הציבורית הזו עד עכשיו? פי שלוש ממה שתוכנן בתחילה – ככה זה כשלא אתה משלם את עלות החלטותיך. נכון לעכשיו מדובר לפחות ברבע מיליארד שקל, מתוכם יותר מעשרה מליון ששולמו לאדריכל הספרדי הנודע סנטייאגו קאלטרווה, בעיקר על שהואיל לתרום את שמו לתפלצת הזו בכניסה לבירתנו. ועוד לא דיברנו על עלויות האחזקה הקבועות שאיש אינו יודע להעריך את עלותן.

זהו. כאן היוזמה הלאומית באמת, כלומר שבאה מהעם, מבטאת את ערכיו וגם שולמה על ידו. וכאן היוזמה ה"ציבורית" – כלומר פרויקט גרנדיוזי, שבא מלמעלה, שאין לו ולא כלום עם ערכי האומה, אבל מבזבז כלאחר יד את כספי הציבור.

*פורסם בnrg