שערך המאפיר גזור בתספורת פשוטה וגולשת. לא, את לא צובעת.

לגופך שמלת אוהל אוריינטלית כזו – שבנסיבות אחרות יכלה לשרת מתנחלת מהגבעות.

מאוד משכילה – זה ברור. בת חמישים בערך, עם תיק של סטודנטית.

אשכנזייה – גם זה ברור.

חיתוך דיבור מאוד ישראלי ורהוט.

כמו נשות ווטש.

את בטח גם שם.

ערבית את לא יודעת, ואת החולים הערבים שאת מלווה בדבקות אל בית החולים בישראל - חולים  מעזה ועד אפגניסטן – את כולם את משרתת בדבקות ובמסירות, בתערובת של עברית ואנגלית. לאם הבוכייה הזו מציעה כוס מים, לאחרת מציעה כיסא, דואגת לניירת.

אישה מיוחדת את – ללא ספק. כולם כבר מכירים אותך פה – ומכבדים.

לא החלפנו מילה. אבל היה לנו קילומטראז' של הצצות חטופות שאמרו הכל.

פעם – הייתי פשוט שונא אותך. רואה בך בוגדת. מה את מכרכרת ומפזזת סביב ילד שרוף ששיחק עם מטען שמצא משום מה בחצר ביתו בקלקיליה?  אין מספיק צער יהודי בכדי להכיל את חסדך?

אבל הכעס התחלף ברחמים.

הבנתי מהיכן את באה. ראיתי אנשים כמוך לא מזמן. בדיור מוגן של ניצולי שואה. במקרה נתקלתי שם בקבוצת צעירים גרמניים. הם באים באופן קבוע בכדי להתנדב, לכפר במשהו  על חטאי אבותיהם.

את פועלת מתוך אותה תחושת אשמה קולקטיבית איומה שנטלת על מצפונך. את נישולם מאדמתם את מנסה לכפר, ובשונה מהנוער הגרמני, כאן בבית החולים, יושב מולך מי שעודנו מאמין ב"כיבוש".

לא רק אני מביט בך. גם הערבים שאת עוזרת להם במסירות שכזו – גם הם מביטים בך. הם בני אדם – ברובם אנשים טובים. כואבים, מרגיעים פעוט בוכה. אבל מה חולף במוחם כשהם מביטים בך, הישראלית הזו, שחושבת שאם היא גזלה לנו את שיך-מוניס ב 48  אז עכשיו נוותר לה כי הגישה לנו כוס מים?

בעצם אני מכבד אותם הרבה יותר ממך. אני לא מנסה לקנות אותם בנזיד עדשים של חביבות. אני חושב שהם מכבדים אותי הרבה יותר ממך משום שאת הכרזת על עצמך גזלנית ואילו אני -  יושב על אדמתי, והם יודעים ומכבדים.

את ניצחת. מדינת ישראל התיישרה על פי התודעה שלך ולבסוף, גם הערבים השתכנעו. יכולנו לחיות איתם מצוין. בכבוד הדדי, בשלום. ראיתי אותם. מקצועיים, אנושיים – בני אדם. אלמלא את – לא היתה שום בעיה לערבי במדינת היהודים. אבל את שכנעת אותם שהם גזולים. זה לקח זמן, דור תש"ח וששת הימים פינה את מקומו לדור חדש, שנולד אל  תוך תודעת הגזלה שהטמעת בהם.

בגלי צה"ל מספרים על רוצח השוטר, שנתפס -  וסיפר בחקירה כיצד תכנן חטיפה וכיצד את הכיפות שנועדו לבלבל את השוטר שיחוש לעזרה, רכש בירושלים. את בתו קיבלו בהדסה לטיפול ולאביה נתנו אישור להצטרף. אולי אפילו היית שם והצעת לו כיסא, או כוס מים. אולי התרוצצת בעבורו לטפל בניירת.  והוא -  בזמן הטיפול בבת -  ניצל היטב את הזמן בישראל לרכש והכנות לקראת מבצע החטיפה שהשתבש והפך לרצח.

האם חלפה במוחו בושה כשסיפר זאת לחוקריו?

מובן שלא.

האם עכשיו יחשבו פעמיים לפני שמכניסים אותם?

מובן שלא.

כי את הרי החזקה פה – לא אני.

את הקובעת את התודעה, את האג'נדה.

ושני הצדדים תקועים בתודעת ה"כיבוש" שייצרת.

ועכשיו הצדק איתו.

מדי פעם הוא נוטל מאיתנו את החיים ונותן לנו ברוב אכזריותו – תחושה רגעית של צדק.

אין לנו שום בעיה עם הערבים. יש לנו רק בעיה איתך -  או לייתר דיוק איתי. משום שעדיין לא הצלחתי להחליף את תפיסת הניתוק שלך , בתודעת הצדק היהודי.

*פורסם מקור ראשון