|
הקטיושות באילת וצבא לבנון שהורג לנו מג"ד, מתערבבים אצלי השבוע עם הציונות המתחדשת.
יש משהו מאוד יפה בעניין הזה. משהו צעיר עם הרבה רצון כן וטוב לחדש ימינו כקדם. כלומר לחצוב מחדש מתוך היסודות הציוניים הקלאסיים, את הפתרונות לאתגרים העומדים בפנינו. זה מאוד מפתה ובמידה רבה גם נכון. ודאי שיש בה - בציונות, אלמנטים שהתחדשו לנו לאחר 2000 שנה, אלמנטים שבלעדיהם אי אפשר, אלמנטים שבלעדיהם היהדות אינה תרבות חיה אלא דת בלבד. אפשר לומר שהציונות היתה גם סוג של חזרה בתשובה במובן זה שהיא החזירה את עם ישראל אל ההיסטוריה.
אבל האם באמת כל מה שצריך הוא לחזור ולנער את האבק ולגרד קצת חלודה מהכלים הישנים? האם כל מה שהוליד את המשבר הוא עייפות החומר? האם אין מה לשוב ולבדוק בנקודות המוצא?
שאלו אותי השבוע אם אני משייך עצמי לזרם הדתי ציוני. הסברתי שדתי – בטח שלא, לגבי ציוני – אולי כן ואולי לא, קשה לי לענות, זה תלוי בכל מיני הגדרות – ובכל מקרה שני המושגים הללו דתי וציוני נראים לי סותרים במהותם אחד את השני ובקיצור – למה להסתבך עם כל מיני הגדרות, אני פשוט יהודי. אני עומד על גבי כל רבדי ההיסטוריה היהודית מאברהם ועד היום. אין ספק שאני עומד גם על גבי הרובד הציוני - בלעדיו לא היתה לי מדינה. תפקידי בנקודת ההיסטוריה שבה אני נמצא הוא לחצוב מכל רבדי ההוויה היהודית את הכלים הנחוצים כדי לשמר ולקדם את הריבונות היהודית הזו.
עכשיו בואו ננחת, עם הקטיושות...
הסתפקתי בכותרות. יש נפגעים אין נפגעים – השאר פשוט משעמם. ריטואל שהיה לזרא. הפרשנים מסבירים למה הארגון הזה מוצא לנכון לירות עכשיו ולמה לארגון ההוא יש בכלל בעיות אחרות וכל הניתוחים הללו עושים לי בחילה. מה אכפת לי האינטרס העכשווי של טרוריסט כזה או אחר. הם, כולם, ללא יוצא מן הכלל – לא מקבלים את ההישג הראשי של הציונות. מעבר לכל האינטרסים הקטנים יש להם אינטרס אחד גדול.
"עבור היהודים, הנקודה העקרונית היא הקמת
מדינה יהודית ריבונית. עבור הערבים, הנקודה
העקרונית היא להתנגד עד הסוף לריבונות יהודית
בחלק כלשהו בפלשתינה".
ארנסט בווין (שר החוץ של בריטניה) פברואר 1947
(במעמד מסירת עניין ארץ ישראל לטיפולו של האו"ם)
אז אויבה הגדול של הציונות, האיש שהמציא את 'הספר הלבן', נתן לנו כבר ב 47 את הפרשנות המדויקת למה שקרה השבוע, הנקודה העקרונית עבורם היא להתנגד לריבונות יהודית בכל חלק מארץ ישראל. זה לא קשור לשום פתרון כזה או אחר – הם ירו את הקטיושות על אילת, והם הרגו לנו מג"ד מילואים בגבול לבנון כי הם רוצים לטחון עד דק את ההישג המרכזי של הציונות – את הריבונות היהודית בארץ ישראל.
כיצד מתמודדים מול העניין הזה? למה 63 שנים אחרי, ועם אחד הצבאות החזקים בעולם, נותרה המטרה הערבית איתנה כשהיתה?
במאבק על ארצנו בינינו לערבים ותהיה המסכה שעל פניהם אשר תהיה, חמאס, חיזבאללה, לבנון, מצרים וכדומה – יש לנו היהודים שני קלפים חזקים שאיתם אפשר לנצח במערכה. לקלף המרכזי קוראים שטח. לקלף המשני קוראים שלטון. אם הם ידעו שבעקבות הירי על היהודים הם יאבדו את אחד משני האלמנטים הללו – האיום יוסר ויהיה שלום. נורא פשוט. אבדן תשתיות מכאיב להם, אבל במידה מסוימת - משתלם. אובדן אנשים – משתלם ולא מכאיב. שני הקלפים המנצחים הללו – פותרים את כל הבעיה ומבחינה טכנית/צבאית טהורה, ישראל יכולה בקלות יחסית לשלוף אותם ולסיים את הסכסוך.
הצד השני משתמש בדיוק בקלפים הללו. הוא כל הזמן דורש שטח, וכפי שראינו במפגש בין עריקאת לרמון – הוא גם משתדל לאיים על השלטון.
כל הנשק המתקדם והיכולת הטכנולוגית של ישראל, אינם אלא אמצעי השהיה בלבד מול האופנסיבה הערבית כשאת האלמנט המרכזי במאבק – את היכולת לאיים על השטח והשלטון – אנו משאירים לצד השני. לכן שום דבר עקרוני לא השתנה מאז בווין.
מדוע אם כן ישראל אינה עושה זאת?
מאותה סיבה שאמריקה אינה עושה זאת באפגניסטן. אמנם על פי החוק הבינלאומי, שטח שאבד לתוקפן בעקבות תוקפנותו, נותר בידי המותקף. אבל בפועל זה לא כל כך עובד. יש צורך בצידוק עמוק יותר מסתם תוקפנות, כדי לספח שטח שלא החזקת בו בעבר, להגלות ממנו אוכלוסיה עוינת ולהחיל עליו את ריבונותך – כפי שעשתה ישראל ברמת הגולן. אתה צריך פשוט להפנים שהשטח הזה שלך. את ההפנמה הזאת אנחנו יכולים לעשות רק מתוך הזהות היהודית.
אם ההנהגה הישראלית היתה נותנת לעולם להבין שהיא רואה בכל הארץ התנ"כית המובטחת, חלק פוטנציאלי ממדינת ישראל – היתה משוואת אובדן השטח פועלת לשני הכיוונים ועל האזור היה יורד שלום אמת.
אלא שמתוך התודעה הציונית הנוכחית המתייחסת לקיום מדינת ישראל בארץ ישראל רק כאל אמצעי להצלת היהודי הנרדף, עצם הדיבור הזה אסור באיסור חמור. לתורכים מותר לחלום על תורכיה הגדולה, לסורים,למצרים, לעיראקים לאיראנים – לכולם חלומות גלויים על מרחבים גדולים - רק ליהודים אסור לחלום על עזה. להיפך, אנו משקיעים את מירב האנרגיה ביצירת ריבונות זרה בארץ ישראל שבידנו וגם אם יפלו קטיושות בתל אביב – איש לא יעלה על דעתו לכבוש את עזה או לשוב לדרום לבנון.
גם מול אתגרים אחרים, חשובים לא פחות- אתגרי החינוך, החברה, הכלכלה, התשתיות – המצב דומה. מתוך התודעה הקיימת, שאינה מתייחסת לייעוד היהודי שבהקמת הריבונות המחודשת של עם ישראל על ארץ ישראל, שאינה רואה במדינת ישראל את הביטוי הלאומי של העם היהודי ודרכה את שיבתו להיסטוריה כדי למלא את תפקידו בעולם, קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם המציאות הקיימת. ציונות הרואה רק את הנורמאליות של העם היהודי, כלומר רק את השלום עם השכנים והעולם, כיעדיה, אינה מאפשרת את התשובות הנחוצות לניהול חייו הלאומיים של העם המיוחד הזה.
כלומר אותה ציונות מצומצמת שבזכותה קמה המדינה, היא זו שתוקעת אותה כיום בנקודת אין מוצא. זה לא הבריחה מהציונות, זה הציונות עצמה. באופן פרדוכסלי – דווקא כדי להמשיך את הציונות – צריך לכפור בחלק מיסודותיה. ומי שמשלה את עצמו שהוא יצליח עם אותם כלים במקום בו נכשלו רבים וטובים לפניו, בורח מן האתגר – לא מתמודד עמו.
*פורסם במקור ראשון |
